סטניסלבוב הייתה בפולין עד שנת 1939. ב-1939 השתלטה ברית המועצות על העיר, הסובייטים החרימו את החנות של משפחת טיומקין. בקיץ 1941 פלשה גרמניה לברה״מ, ומשפחת טיומקין נשלחה לגטו בוצ'אץ' (Buczacz). בשנת 1942 נערכה אקציה בגטו במהלכה התגלה מקום מחבואם ואימו נרצחה בעוד חייו ניצלו לאחר שמצא מסתור בין גופות. אביו שהה מחוץ לגטו באותה עת וביום למחרת התאחד משה עם אביו והם ברחו ליערות והצטרפו ליחידת פרטיזנים רוסית, עמה שהו עד לשחרור האזור על ידי הצבא האדום ב-1944. טיומקין נקלט במחנה ילדים של "השומר הצעיר" וב-1947 עשה דרכו לארץ ישראל על סיפון אניית המעפילים "אקסודוס". לאחר השבת האנייה לגרמניה עלה בשנית ב-1948. כיום משה הוא ניצב בדימוס במשטרת ישראל וחבר מועצת העיר תל אביב-יפו.
שאלה: אתה יכול לתאר קצת יותר את החיים בתוך הגטו?
תשובה: החיים בגטו היו קשים מאד. למעשה לא היה מה לאכול, אכלו כל מה שבא ליד. כולם התחלקו בהכול. הצפיפות הייתה נוראה, איומה. היה כפור, לא הייתה הסקה. צריך לקחת בחשבון ששם הטמפרטורות יורדות גם ל-25 ו-30 מעלות מינוס, איזור מאד קר. למעשה כל מה שהיה לאותה משפחה, משפחת אבי, זה מה שהיה. הוקמה בתוך הגטו משטרה יהודית, שאני אומר מפי שמועות, שהיה ספק מי יותר גרוע ומי פחות, מי מלשין ומי לא, והתחילה חשדנות הדדית. בעיתות מצוקה לא כולם תמכו בכולם. למעשה, כל התמונות והמחזות שהיום רואים, בין היתר פה ביד ושם, הם היו גם שם. אני לא יודע להצביע על העוצמה או על אירוע מיוחד, אבל הוציאו גברים לעבודה והם לא חזרו, והיו מתחבאים על מנת שלא יתפסו אותך ברחוב ייקחו אותך לעבודה ולא תחזור. היו יוצאים החוצה בשביל להביא אוכל מינימאלי תמורת.. למעשה המשפחה מהר מאד התרוששה, כי העבירו כל מה שהיה מעבר לגדר לגויים, כדי לקבל דברים בסיסיים מינימאליים של לחם, קמח ומשהו מסוג זה. בתוך הבית, שדרך אגב, עכשיו לא מצאתי אותו למרות שחיפשתי אותו בביקור שהייתי שם, ולא מצאתי שום זכר. אני לא אומר שהוא איננו, אבל אני לא זיהיתי ולא הצלחתי למצוא אותו. חשוב לציין שאת הבית של סבא וסבתא במונסטז'יסקה מצאתי היום כבית גדול מפואר. כשאני אומר גדול ומפואר במונחים של שם זה בהחלט בית יפה. זו לא האכזבה שהייתה לי בבית הפרטי שבו נולדתי, שכל הזמן חשבתי שזו הייתה וילה מפוארת של קומותיים וגן מפואר. הגן ישנו והוא באמת יפה, אבל הווילה זו מין חורבה קטנה, שמבחינה זו הייתה אכזבה גדולה מאד, ואני מציין את זה, כי אולי זה קצת משנה את המבט לגבי ההתייחסות, שמה שהיה אז גדול ויפה ומפואר זה לא מה שאנחנו מכירים היום. גם הכול מוזנח וכל הסביבה נראית כמו שהאוקראינים נראים היום - עלובים לגמרי, ושם גר גוי שגר שם מ-1947 וטוען שגר שם מעבר לרחוב והכיר את המשפחה והוא גוי שמבוגר ממני בשבע שנים והוא קבל את הבית אחרי המלחמה מתוך טענה שהבית שלו במלחמה נהרס ובאיזור הזה באמת היו קרבות ונהרסו בתים. אם אני מדבר על בוצ'אץ' ועל מונסטז'יסקה ועל סטניסלב - הבית אם הוא צריך לבטא מצב כלכלי - במונסטז'יסקה הוא היה הכי יפה, גדול, מפואר ובבוצ'אץ' בבית הזה הקטן התאספו כולם. צריך לזכור שבימים ההם הרצפות היו רצפות מעץ, פרקט, ומתחת לפרקט היה איזה מרתף קטן וכשהייתה אקציה כולם היו יורדים ומתחבאים במרתף מתוך תקווה שלא יגלו אותם. באחת האקציות, השנייה או השלישית, שהייתה כנראה אקציה גדולה, כל בני הבית התחבאו בתוך המרתף הזה, הגרמנים בחיפוש מבית לבית מצאו את המרתף הזה והוציאו את כולם החוצה ויהודי אחד מבוגר שלא היה מהמשפחה היה לו קשה לצאת החוצה - בעטו בו, צעקו עליו ובסוף ירו בו בתוך המרתף והוא נפל עלי ואני שכבתי מתחתיו למעשה עד הערב, עד גמר האקציה. באותה אקציה חלק מהאנשים ירו בהם ברחוב בפתח של הבית, וביניהם אימא. באותה אקציה אבא לא היה, הוא היה מחוץ לגטו. כשהוא חזר, ולמעשה כל מה שנשאר זה אנוכי, למחרת או לילה אחרי זה ברחנו מהגטו. ברחנו לסביבה כפרית, ליערות. אחרי מספר ימים התחברנו - ופה אני לא זוכר בדיוק את הנסיבות - ליחידת פרטיזנים רוסית, שאלה אותם חיילים שלמעשה נסוגו ולא רצו ליפול בשבי ונכנסו ליערות, ובהם גם היו משפחות, כי בתקופה ההיא הקצינים הרוסים שבאו וכבשו את האיזור ב-1939 עד 1941 הביאו אתם את המשפחות, בעיקר הקצינים, את הנשים והילדים. והם היו יחד אתם בתוך היערות. אסור לשכוח שאותם חיילים רוסים שנפלו בשבי גורלם לא היה שונה בהרבה מזה של היהודים. אני מדבר על סוף חורף 1941, פברואר-מרץ, אני לא בטוח, מתחילה תקופת היערות .
שאלה: איך אתה מרגיש כילד צעיר, היית בן 11 - אימא נרצחה ואתה בודאי שמעת.
תשובה: ראיתי. אחרי שיצאתי החוצה מן הבונקר ראיתי. הגופות היו ברחוב, ורק אחרי זה פינו אותם בשלב יותר מאוחר. את שואלת איך הרגשתי - אני לא יודע. קשה לי, למעשה אני לא מסוגל לשחזר. היום אני מגיב, נדמה לי, הרבה יותר קשה מאשר הגבתי אז. לציין דברים מסוימים - אני לא מסוגל.
שאלה: לא היה זמן להגיב, הייתה תקופה שהיה קשה?
תשובה: ההתמודדות הייתה לא רק של יום-יום אלא שעה-שעה, רגע-רגע. איך בורחים, איך יוצאים, איך מתקיימים, איך מתחברים למישהו? הנושא של גופות ברחוב זה כבר לא עשה רושם, ולכן להגיד איך הגבתי - אני פשוט לא יודע. לכן האירועים גם היו כל כך אינטנסיביים מבחינת הקצב, וגם אסור לשכוח עוד דבר אחד: זה לא רק אירוע פרטי שלך בלבד וכל הסביבה רגועה ואתה מגיב כפי שאתה מגיב - ברגשנות כזו או אחרת - זו התרחשות של סביבה שלימה , כולם נמצאים במצב דומה, כולם מגיבים בצורה דומה: הפאניקה, ההיסטריה, הפחד, המלחמה היא למעשה של כולם, ולכן - מי שהלך - הלך הבעיה מה נעשה מחר בבוקר, איפה אתה נמצא. כל מה שאני אומר זה מנקודת זמן וזווית של היום ולא של אז, ויכול להיות שמה שאני אומר היום הוא לא מדויק ולא בדיוק מה שהיה אז, אבל אין לי כלים אחרים אלא רק להתייחס בזוית ראיה של היום, שהיא אחרת. כל אחד חווה מה שחווה במשך השנים. ברחנו, כי זו הייתה הדרך היחידה, לא להישאר במקום על מנת להיהרג מחר. אני שואל את עצמי לא פעם אחת איך עשינו את זה.