בבוצ'אץ' נותרו מעט מאוד יהודים, האווירה הייתה עגומה ונכאה. לא באו לידי ביטוי כל
אותם גילויי שמחה מתפרצת שלאתר השחרור הראשון, הייתי אז בן ארבע עשרה ואחותי בת 21.
לא היה איש שידאג לנו, אבל כשחיים צריכים גם להתפרנס. ידעתי, שהחיילים הרוסים
'משוגעים' על וודקה וכל איכר מכין לו מתקן קטן לייצור וודקה, היי סוגים שונים של
וודקה - לאט, לאט נעשיתי מומחה למשקה החריף הזה, יכולתי להבדיל בין וודקה לוודקה
לפי הצבע והריח, לקבוע עד כמה היא טובה ואפילו לדעת מאלו חומרים היא מיוצרת. בעבור
גפרורים ונפט שהשגתי באיזה שהוא מקום, קיבלתי כמה בקבוקי וודקה, שכרתי איכר עם
עגלה, יצאתי לפאתי העיר והתמקמתי על יד מעביר מים שנמצא מתחת לכביש, שם החבאתי את
האוצר שלי. הוצאתי מן המטמון רק בקבוק אחד ויצאתי לכביש, ברגע שהתקרבה שיירה של
מכוניות צבאיות - הרמתי את הבקבוק גבוה באוויר וכל השיירה נעצרה. החיילים הביטו
כמהופנטים בבקבוק הוודקה שבידי, בדחילו וברחימו, ביקשתי ג'ריקן של קרוסין (נפט)
תמורת הבקבוק, אני מוכרח להודות שנדהמתי שהטריק עבד, והם אכן נתנו לי ג'ריקן. ראיתי
כי טוב - הסתרתי את הג'ריקן מתחת למעביר המים, והוצאתי שני בקבוקים מפתים נוספים.
כך החלפתי שישה בקבוקי וודקה בשישה ג'ריקנים של נפט.
קראתי לעגלון, הוא הביא את הרכוש הגדול הביתה. בבניין שבו גרנו, למטה, היה חדר קטן
שאותו הסבתי למחסן, מיד דאגתי לסגור את המחסן על מנעול, אחרת היו גונבים לי הכול.
את הנפט הייתי שופך לבקבוקים עם משפך וכך יכולתי לקבוע מחיר אסטרונומי בעבורם, עבור
בקבוק נפט - בקבוק וודקה, הרווח היה עצום.
קשה לתאר את התאווה של החיילים הרוסים לוודקה, הם היו נותנים אפילו את מעיליהם או
כל דבר אחר שברשותם רק על מנת להשיג את המשקה.
הדבר היחידי שהתחרה בתאוותם לוודקה, היה תשוקתם לנשים, החיילים הרוסים תמיד חיפשו
בחורות ותמיד מצאו, לעיתים עשו זאת באמצעים אלימים ביותר.
כך המשכתי בעסקי הוודקה והרווחתי כסף רב, אחד המוצרים המבוקשים ביותר היה שמרים,
ששימשו לאפיית לחם ולתעשיית הוודקה. הייתי קונה חבילות שמרים גדולות וחותך אותן
לחבילות קטנות של 50 גרם בכל חבילה. תמורת 50 גרם שמרים הייתי מקבל בקבוק וודקה.
הימים הראשונים שלאחר השחרור, עד לביסוס השלטון החדש היו מלאי תהפוכות. הרוסים
ביצעו חילופי אוכלוסין: הם העבירו את הפולנים לפולין, בעוד שאת אלפי האוקראינים
ששיתפו פעולה עם הנאצים גירשו לסיביר, הרוסים הביאו מרוסיה ופנים-אוקראינה
קומוניסטים אוקראינים נאמנים, ויישבו אותם במקום המגורשים. איש לא פצה פה כנגד
מדיניות "טרנספר" זו ומי שניסה להתנגד, נורה מיד. את האוקראינים הצעירים לקחו כדי
שיפרקו את המוקשים, רבים מהם נהרגו תוך כדי הפירוק, לא ריחמתי עליהם, אבל זכרתי
שהיו בין האוקראינים גם כאלה - אמנם מעטים - שעזרו ל. בימי החושך הנוראים.
באחד משיטוטיי בעיר, ראיתי שיירה של מכוניות משא, עמוסות לעייפה באיכרים אוקראינים
המובלים בדרכם לסיביר, אני מסתובב ומסתכל, תמיד הייתי סקרן - פתאום, אני מגלה בין
המגורשים את מרנה, האישה שהצילה את חיי שוב ושוב, שבנה היה בין הצעירים האוקראינים
שתפסו אותי ואת אדג'ו בן דודי באותו ליל חורף נורא, צעקתי לה: "מה קרה? מה עם יתר
המשפחה?" היא סיפרה לי בבכי, שבעלה נהרג בהפצצה רוסית, ושהבנים נלקחו ע"י הרוסים
לפרק מוקשים שנשארו במתחם מסילות הברזל.
רציתי לצעוק לעבר החיילים הרוסים לשחרר אותה, כי היא לא חטאה לאיש, להפך. אולם
ידעתי שבקשותיי לא יועילו, אולי אף יסכנו אותה ואותי. יכולתי להשיב לה על חסדיה
כלפיי רק במעט. רצתי מהר לשוק וקניתי כיכר לחם גדולה, ניסיתי להתקרב למשאית כדי
למסור אותה לה, אבל החיילים הרוסים ששמרו על המשאית לא הניחו לי לעשות זאת והשיירה
התחילה לזוז. נופפתי לה בידי לשלום וזרקתי את כיכר הלחם לתוך המשאית, אל האישה
הטובה הבוכה, שבוודאי כבר לא תזכה לחזור לכפרה, אחר כך, ברחתי מהרחוב כשאני ממרר
בבכי,
לאחר זמן מה, אחותי שביקשה לעשות סדר בחיי אמרה, שלעשות עסקים זה טוב ויפה, אבל
כדאי לחשוב גם על העתידי לשם כך, אני צריך ללכת לבית ספר ללמוד.
באחת האחוזות, בתוך ארמון, הרוסים פתחו בית ספר ואני התחלתי ללמוד בו, מצאתי עצמי
ילד יהודי בודד בין כל התלמידים, שהיו אוקראינים או פולנים. לאור ניסיון העבר,
הסיטואציה הבסיסית הזו לא הייתה מלבבת.
התייחסתי לבית הספר ברגשות מעורבים. אולם אחרי הכול השבתי, הרי הפסדתי ארבע שנות
לימוד שהם היסוד להמשך לימודים גבוהים יותר. כאן יש לי הזדמנות להשלים את החסר,
הייתה בי גם סקרנות גדולה לגבי כל מקצוע ונושא שנלמדו והיה לי צימאון עצום לידע,
אהבה רבה רחשתי לשיעורי השירה והריקוד, במיוחד לקזאצ'וק.
אף על פי כן, בזמן שישבתי בכיתה והקשבתי למורה, מצאתי את עצמי פתאום מפליג
במחשבותיי על המשפחה שאיננה ועל כל אותם אירועים שעברתי, המורה שם לבו אליי והבחין
בכך שאני לא מקשיב. בהפסקה, הוא קרא לי לחדר המורים ושאל אותי, אם יש איזושהי בעיה
שמטרידה אותי. הוא שאל: "למה יש לך פרצוף כל כך רציני ואתה נראה תמיד עצוב?", שאל,
אמרתי לי שאינני נער ככל הנערים, שהגרמנים גזלו ממני, בין שאר הדברים שעשו, את
התקופה היפה ביותר בהתפתחותו של נער, אמרתי גם שקשה לי להתרכז ולהקשיב, כי במשך
מספר שנים הייתי כחיה נרדפת, והמעבר מחיים כאלה לחיים אחרים הוא מהיר מדי, כנראה
שצריך לעבור זמן עד שאתרגל למצבי החדש.
סיפרתי לו מעט ממה שעבר עליי. הוא הנהן בראשו באמפתיה וניקש ממני, שאם משהו או
מישהו יציק לי, אם יתעורר איזה שהוא קושי - שאפנה אליו, המורה הוסיף: "אבל בשיעורי
הזמרה והריקוד אתה משתתף יפה, יש לך קול ערב ואתה כנראה נחשב לנער נאה. זאת הסיבה
כנראה שכמה בנות, היפות שבהן, עושות לך עיניים כל הזמן".
הסמקתי קלות. הוא צדק, גם אני הרגשתי את מבטי החיבה ששלחו בי הנערות, הן אפילו נהגו
לעקוב אתריי אל מחוץ לבית הספר, אחרי שעות הלימודים. נהגתי להסתובב בעיר הנכאים,
אשר בתיה ריקים מיושביהם, בעיקר משום שנרצחו, כאשר שוטטתי בין הבניינים העגמומיים
שמקצתם חרבים, הרגשתי לא פעם שאותן נערות מכינות לי "אמבושים". הן הציצו בי מבין
הקירות האפורים וברגע שהייתי מסתובב לעברן, הן צחקקו קלות והתחבאו מאחורי אחד
הבתים.
באותו זמן, עניינים עם בנות לא היו כל כך 'בראש שלי', כי נמצאתי בפרשת דרכים, מתלבט
לגבי העתיד. לפנות ערב היו מתאספים אצלנו בבית כמה בחורים ובחורות בגילה של אחותי.
הייתי מקשיב לשיחות ביניהם, רובם אמרו שהחליטו לעזוב את בוצ'אץ' ולנסוע לארץ ישראל:
שם, תתאסף שארית הפליטה, שם, נבנה את ביתנו החדש, בין יהודים, נקים מדינה משלנו
ונהיה חופשיים, לאחר אלפיים שנות גלות, למה שנסתובב פה בבית הקברות הגדיל הזה? כל
צעד שאנו עושים בבוצ'אץ' רווי בדם של ילדים, נשים וגברים שאת זעקתם אפשר עדיין
לשמוע, היא מהדהדת באוויר, האנטישמיות לא השפילה ראש ולא פסקה ביום אחד - רק משום
שהנאצים הפסידו במלחמה, גם היה מסוכן לנסוע לכפרים שבהם גרה משפחתנו. אפילי אי אפשר
היה לדעת אם מישהו שרד. התקוות לכך היו קלושות, כי אם מישהו היה ניצל, הוא ודאי היה
מגיע לבוצ'אץ',
שוחחתי רבות עם אחותי סלה ושנינו, כאחרים, חשבנו שבקרוב ניאלץ לעזוב את העיר ולנדוד
למקום אחר, העתיד בבוצ'אץ' לא נראה לנו משום היבט.
אחרי מספר חודשים, אחותי ואני גמלנו בלבנו את ההחלטה לעזוב את העיר החריבה והריקה.
התחלנו להתארגן, למעשה, לא היינו זקוקים לזמן רב כדי לעשות כן כי לא היה כמעט מה
לארוז, חשבנו שנתקדם עם הצבא הרוסי וניסע לרומניה. קיוויתי שאולי כך אוכל להגשים את
החלום שלי מלפני שנים ולהגיע
לארץ ישראל, בכך, גם אמלא אחר צוואתו של המלמד שלי.
עם שחר, קמנו ונסענו לרכבת, חילקנו את הכסף בינינו כך שלא יהיה רק אצל אדם אחד, אם
ייגנב הנזק לא יהיה גדול, בתחנת הרכבת שררה המולה גדולה, כל הקרונות היו תפוסים ע"י
חיילים רוסים שנסעו לחזית - לגרמניה, כי שם עדיין לא נגמרה המלחמה, אנו נתנו סכום
כסף לקונדוקטור (מבקר הכרטיסים) והוא העלה אותנו לרכבת. נסענו בכיוון פשמישל, עיר
על גבול אוקראינה-פולין, ירדנו בפשמישל וחיפשנו את הקהילה המקומית במקום, הם סיפקו
לנו מקום להתאכסן בו, נשארנו שם מספר ימים ותכננו את דרכינו הלאה.
ניצלנו את אי-הסדר הגדול וחצינו את הגבול להונגריה, כאשר בקרונות הרכבת מצויים רק
חיילים רוסים ואני משמש לאחותי כשומר הראש מפני מזימות אפשריות שלהם, עשיתי את
תפקידי בנאמנות והייתי צמוד כל הזמן לאחותי, ועל כן עליי לציין שלא היו לנו כל
תקלות.
הגענו לעיר בשם סאטמר, שם הייתה חצר חסידית ידועה. שם, שוב הלכנו לחפש את הקהילה
היהודית, הגענו למרכז הקהילה וסידרו לנו מקום לכמה ימים. קצת התקשיתי עם השפה כי
דיברו שם הונגרית, אבל תמיד מצאתי מישהו שדיבר רוסית.
בצהריים, הלכנו למסעדה של הקהילה לאכיל ארוחת צהריים, ופה חזינו במחזה קשה ביותר,
למקום הגיעה בחורה ששוחררה ממחנה ריכוז ונוכחה לדעת שכל משפחתה נרצחה, פתאום, לפני
כולם התחילה לצרוח ולהשתולל. פשוט, בן רגע, נטרפה עליה דעתה. היה קשה מאוד לצפות
בה. כמה גברים שהיו במסעדה השתלטו עלייה ופינו אותה לבית חולים.
הסתובבנו בעיר עוד כמה ימים ותכננו להגיע לבוקרסט, עיר הבירה של רומניה. למזלנו
הרב, היה ברשותנו סכום כסף לא-מבוטל, הרווח מהעסקים שלי עם הוודקה, נסענו לתחנת
הרכבת של סאטמר והסיפור חזר על עצמו - אין מקום לאזרחים. דחפתי סכום כסף מכובד
לידיו של הקונדוקטור וכך מצאנו את עצמנו, סוף סוף בבוקרשט.
כאשר הגענו לבוקרשט, הפנו אותנו לארגון הג'וינט. שם, נאמר לני שיש קבוצת ילדים
יהודים שנאספו במוסד שבו לומדים חקלאות לקראת עלייה לארץ ישראל.
אני מיד 'נדלקתי' על הרעיון, כי לשהות כל הזמן במחיצת אנשים מבוגרים יותר, לא כל כך
עניין אותי. לעומתי, אחותי הייתה הרבה יותר מבוגרת ממני, היא הייתה כבר אישה. למרות
כל מה שעבר עליי וכל מה שעוללתי ועשיתי כדי לשרוד, הייתי בסך הכול ילד בן ארבע עשרה
וחצי, גם הרגשתי כמין "נוך שלעפאר", באידיש - אחד שנסחב, שמפריע לאחותו. חוץ מזה,
חשבתי שהשהות במוסד, תסייע לי לממש את חלומי - לעלות לא"י.
נסעתי עם אחותי סלה אל מחוץ לעיר, שם, במקום ירוק ויפהפה, שכנה קבוצת הנוער,
בראשותם של ד"ר ברטלר ואשתו.
כאשר הגענו למוסד, קיבל אותי ד"ר ברטלר לריאיון. הוא היה איש נעים הליכות ואפילו,
הסתבר שהיה במקור מהסביבה שלנו, לא רחוק מבוצ'אץ'. מיד, נוצרה בינינו כימיה. המוסד,
"בניאסה", נראה מאורגן להפליא והמקום קסם לי. אמרתי לאחותי שאני נשאר כאן. נתתי לה
את כל הכסף שהיה בכיסי, והיא נסעה חזרה לעיר,
לאחר מספר ימים, אחותי באה לבקר אותי. היא סיפרה לי על התלבטותה אם להצטרף לקבוצת
חברים שהחליטה לנסוע לאיטליה, אמרתי לה - "הפעם אנחנו נפרדים, כי אני נוסע בקרוב
לארץ ישראל ואת צריכה להצטרף לקבוצת החברים שלך, בני גילך מעירנו בוצ'אץ', ולנסוע
לאיטליה. את צריכה לעשות את שלך ואני את שלי".
אחותי בכתה. וכך שוב נפרדו דרכינו - הפעם לזמן ארוך. שוב נותרתי לבד, אבל הפעם
הרגשתי ביטחון ותקווה.
סלה אחותי, אכן, הגיעה לאיטליה. היא שהתה מספר חודשים בבארי, במחנה מעבר של פליטים
ששרדו את המלחמה. שם התחתנה עם בחור יהודי-פולני מקרקוב. סלה יצרה קשר עם קרובי
המשפחה בארה"ב והדוד שלי שלח לה ניירות הגירה. ב1948- באו אחותי סלה ובעלה בשערי
ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות.
הפרידה בינינו הפעם, אכן, הייתה לפרק זמן ארוך. התראינו שוב רק אחרי כחמש עשרה שנה.
התאקלמתי במהירות במוסד: חצי יום למדנו וחצי יום היינו הולכים לעבוד בחווה קרובה,
גדולה, של בית הספר לאגרונומים ששמו היה "בניאסה". קבוצת הילדים שאליה הצטרפתי
הייתה מגובשת להפליא, כי הם שהו יחד זמן רב. הייתה זו קבוצה של ילדים פולנים ששרדו
את המלחמה והתלכדה בבודפשט. היו לנו מדים ירוקים, מכנסיים קצרים, חולצה, עניבה
וכובע של צופים. צעדנו ברחובות בסדר מופתי כשאנו שרים שירי לכת רוסיים, את המנהג
הזה, הבאתי אני. שרתי סולו וכולם היו מצטרפים אליי במקהלה. היינו גאים מאוד
כשהאנשים בצדי הרחובות הסתכלו עלינו בהשתאות.
אני (מסומן בעיגול) בקבוצת הנוער של ד"ר ברטלר. בוקרשט, מאי 1945
פרק חדש בחיי נפתח ברוח אופטימית מאוד. לראשונה, חזרתי אל אותה התקווה שהמלמד הזקן
שלי היה משוחח אתי עליה בגטו בוצ'אץ'. זכרתי את ההבטחה - שאני אשרוד ואגיע לארץ
ישראל, אל אותה ארץ שאלוהים הבטיח לנו.
היו אלו חודשים של שמחה וגם עצב גדול בלב. הזיכרונות לא הרפו ממני. ימי הזוועה
שעברתי לא נשכחו. הזמן הקצר שחלף לא ריפא את הפצעים הנפשיים והפיזיים שחוויתי בזמן
המלחמה, הם חזרו אליי כסיוטים, הן ביום והן בלילה.
בקרב בני הקבוצה של הזוג ברטלר, נוצרו יחסי חברות חמים וכנים, אחווה ורעות שררו
בינינו. שרנו שירי ארץ ישראל, רקדנו ריקודים עממיים ונרקמו גם יחסים רומנטיים בין
נערים לנערות, גם לי הייתה חברה שתמיד אהבתי לרקוד אתה. הייתה בינינו סימפטיה רבה,
אבל הדברים לא הגיעו לחברות קרובה ואינטימית של ממש. כך היה אצל רוב הנערים
והנערות, טוב, היינו רק בני חמש עשרה, שש עשרה.
ד"ר ברטלר ורעייתו ניהלו את המוסד למופת. שניהם גילו מסירות גדולה לקבוצה וניחנו
בסבלנות רבה, הם ראו בעבודתם שליחות קודש, ואף הכינו אותנו לקראת העלייה לארץ,
החקלאות שלמדנו שם וגם הלימודים הכלליים הקנו לנו יסודות מצוינים לקראת עלייתנו
ארצה.
כל אותם חודשים במוסד, גמעתי בצמא כל מילה שנאמרה על ארץ ישראל ועל מה שמצפה לנו
בה. באותה תקופה שלטו האנגלים בארץ, פלשתינה בלשונם, הם לא נתנו לנו להיכנס אליה,
אפילו לא לשארית הפליטה ששרדה באירופה, הם הקצו לבני נוער רק מספר רישיונות עלייה -
"סרטיפיקטים". ברי מזל מעטים זכו לקבל "סרטיפיקט" כזה.
נוצרה אצלנו ציפייה גדולה שהסרטיפיקטים יגיעו אלינו וחלום העלייה לארץ יתגשם.
בסוף השנה, הגיעו למוסד שלנו מספר סרטיפיקטים, זכות קדימה הייתה לקבוצה ה'הונגרית'
המגובשת. עבור השאר, אנו, שהצטרפנו למוסד במשך הזמן מכל מיני מקומות באירופה, נערכה
הגרלה. לצערי, שמי לא עלה בגורל. אניית העולים עגנה בנמל קונסטנצה ברומניה, והקבוצה
התארגנה לנסוע ברכבת לנמל. גם אנחנו, שמזלנו לא שפר עלינו ולא היו לנו סרטיפיקטים,
לא נואשנו ממצבנו ונסענו אתם ברכבת לקונסטנצה. הגענו לנמל ובני הקבוצה שזכו לעלות
בגורל, עלו לאנייה. אנו, הנשארים, עומדים על הרציף, מסתכלים בעצב על האונייה
וחולמים לעלות עליה גם אנחנו.
כאשר התחיל להחשיך, ראיני שהאנייה עומדת צמודה לרציף, בירכתיה, הבחנו בחלונותיו
העגולים של התאים וחשבנו שאולי אפשר יהיה לפתוח אותם, התקרבנו באפלה לאנייה וביקשנו
מחברינו, שנמצאו כבר עליה, לפתוח את החלונות מבפנים, כשעשו זאת, התקרבנו לחלונות
והתחלנו לקפוץ אחד אחר
השני לתוך בטנה. בעוד אני קופץ, אפילו לא הספקתי לקום, ומישהו תופס אותי
בצווארון... היה זה מלח רומני, קפצתי ובסיבוב מהיר השתחררתי ממני ורצתי אל הסיפון.
התחבאתי שם מתחת לערמת החבילות של הקבוצה.
לאחר כמה שעות, שמעתי את שריקות ההפלגה והאנייה התחילה להתרחק מהרציף ויצאה אל
דרכה. עכשיו יצאתי מהמסתור והצטרפתי לקבוצה, מתערבב בתוכה. מאותו רגע, כבר לא פחדנו
מאיש כי האנייה כבר הייתה בלב הים.
במהלך הנסיעה, היינו יושבים לצדו של ד"ר ברטלר וגומעים בצמא ובהתרגשות סיפורים על
ארץ ישראל, ההתיישבויות, הקיבוצים, הוא סיפר לנו על החלוצים הראשונים שנלחמו במחלת
המלריה, התגוננו נגד הפרעות של הערבים והוכיחו דבקות ונחישות בניסיונותיהם להיאחז
בקרקע בכל מחיר. הסיפורים ריתקו את כולנו, וכבר ציפינו להגיע לחופי הארץ.
כל עת הנסיעה, מצב רוחי ומצבי הגופני היו מעולים. השהות באוויר הצח בים הוסיפה לי
תיאבון, לעומתי, היו כאלה שסבלו ממחלת ים, הקיאו ולא יכלו לאכול. בעקבות זאת, נשאר
מזון בשפע לאלה שחשו בטוב, כמוני. לכן, לא טמנתי ידי בצלחת.
כך התחיל המסע שלי לארץ ישראל, ארץ החלומות.
פסח אנדרמן
