ג גפנר
א.
מי היה שלמה דיק ומה היה עברו ? כאחד מתלמידיו וידידיו אנסה לתארו בקווים
כלליים, יליד בוצ'אץ' היה, ובגיל ההתבגרות הלך ללמוד גננות בגרמניה, ביקר
בסמינר והיה למורה בבית הספר החקלאי של ה"איקא" שבסלובודקה לשנה, בו
למדתי אני וחברי בשנות 1905-8.
על השאלה, מי מהמורים נחרט ביותר בזיכרוננו ולמי מהם הייתה עלינו
ההשפעה הגדולה ביותר - תהיה התשובה אחת : שלמה דיק. ומה היה סוד הצלחתו והשפעתו
עלינו ? מורים למקצועותיהם היו שם רבים, אולי טובים ממנה אך הוא נבדל מהאחרים
במסירותו המרובה לתלמידיו ולכל בעיותיהם; לא היה דבר שהסתרנו מפניו, בין אם היו
דברים אינטימיים-אישיים, וכן אם היו דברים הנוגעים לכלל בית-הספר, תמיד מצאנו אצלו
אוזן קשבת ונכונות לעזרה יעילה, היו לו מטרה ותכנית, שאליהן חתר ללא-ליאות בכל
פעולותיו. השתדל לקרב ולקשר את ילדי ישראל אל הטבע, מתוך חיבה והבנה עמוקה, הסביבה
-על יערותיה העבותים, נחליה ושדותיה, הייתה לו לעזר; ואמנם הייתה לו תכונה לנצל כל
פרט וכל הזדמנות ביעילות מכסימאלית למען מטרתו, הוא לא הסתפק בלימוד המקצוע בלבד,
אלא רצה להחזיר לנוער היהודי את הכרת הערך העצמי, הן כאדם והן כיהודי.
זו הייתה תקופת הפוגרומים ברוסיה, והיו ניסיונות לערוך פרעות גם בגליציה.
לא אוכל לשכוח את נאומו של דיק לפנינו, שבו דרש מאתנו להיות נכונים לעזור ליהודי
קולומיאה - עיר יהודית שבסביבה - שבה חיכו לניסיון התנפלות; אמנם הוא הזהיר אותנו
שלא נתגרה ולא נתקוף את מישהו אך הוכיח את הצדק והחובה שבהגנה על זכויותינו כיהודים
וכבני-אדם בפני כל התנקשות. כן ידע לשלב עובדות מעברנו הרחוק, עת היהודים ידעו להגן
בכבוד על עמם וארצם, וגינה את רוח הכניעה המדכאת בשנות הגלות האחרונות.
דיק ידע גם להוכיח לתלמידיו הצעירים, שרק בכוחות משותפים ומאורגנים,
אפשר להגיע להישגים בעלי ערך ממשי בהווה ובעתיד, והוא היה הראשון שארגן הנהלה עצמית
של התלמידים לענייניהם עם ועדות מיוחדות לתרבות, מקצוע ומשפט. אחרי שהללו הצליחו
דרש את שיתופם של אותם הארגונים גם בענייניהם הכלליים של המוסד. וההצלחה האירה לו
פנים אף על פי שיתר המורים, שגרסו משטר אחר, שמו לו מכשולים.
דרכיו של דיק, המורה והמחנך, לא היו סוגות בשושנים. חבריו המורים התנגדו
לקו-עבודתו הנ"ל, אך הוא היה עקבי ללא חת. המחלוקת הגיעה לשיאה כשפקידי "איקא"
הגבוהים מפריז, דרשו להנמיך את רמת החינוך והתרבות של הנערים עד לרמת האיכרים
שבסביבה, "כי רק איש כזה יכול להיות חקלאי". בניגוד להם, דרש דיק להרחיב את היקף
הידיעות, להקנות לתלמידים את הישגי המדע האחרונים בחקלאות, לשפר את שיטות העבודה
ע"י מיכון ואמצעים טכניים חדשים, מלחמה במזיקים וכו'.
שאיפתו הייתה להוכיח ליהודים, שאפשר להתקיים על חקלאות ברמה גבוהה
יותר מזו של האיכרים בסביבה או של היהודים במקצועות ה"אויר" שלהם. אנו, התלמידים,
הרגשנו שהויכוח והמחלוקת שפרצו נוגעים בנפשנו, ולכן תמכנו בו בכל כוחנו המאורגן,
והוא הצליח לבטל את רוע הגזירה.
ואפשר לציין בסיפוק, כי מאותם המחזורים שדיק טיפל בהם, נשארו בחקלאות
(הם מפוזרים, לצערנו, בכל פינות תבל) יותר מ-80%, וזהו הישג, ששום בית-ספר חקלאי באירופה לא הגיע אליו.
דיק, ששאף למטרה מקיפה יותר בחינוך הדור היהודי, הלך להשתלם בחקלאות
באוניברסיטה בברלין. עם תום הלימודים הזמינוהו כמנהל בבית-הספר החקלאי
היהודי ב"שטינהורסט" שבגרמניה. עם התחלת פעולתו כאן נתקל בקשיים רציניים. שוב התחיל
ויכוח על השיטה ועל המטרה, גם כאן היה האופק של שליטי בית-הספר צר מכפי תפיסתו ודיק
נאלץ לעזוב את המקום.
דיק קיבל עליו הנהלת משקים פרטיים ובעלי אופי ציבורי בגרמניה; הצליח
להכניס במשקים עזובים שיטה וסדר, וזכו להתפעלות ולתהילה של מומחים שונים. שמחה
מיוחדת גרמה לו העובדה, שהייתה לו האפשרות לתת את ההזדמנות לצעירי ישראל, ממזרח
וממערב, ללמוד במשקים אלה את העבודה החקלאית למעשה.
הקשר שלו לנוער היהודי ולחקלאות וחתירתו למצוא דרכים מתאימות למיזוג,
הביאוהו אל אופנהיימר, לשיטתו ולציונות. בקונגרס הציוני התשיעי הוחלט על
ייסוד אגודה קואופרטיבית במרחביה, לפי שיטת הפרופסור אופנהיימר ובהנהלתו של דיק.
דיק התקשר מיד עם תלמידיו מסלובודקה, לשם פעולה זה ואחדים מאתנו (ואני בתוכם) נסענו
לארץ ישראל, לפני ייסוד האגודה, לשם לימוד התנאים המקומיים המיוחדים, עם בואו של
דיק ארצה, אורגן, יחד עם מספר פועלים במושבות הגליל, הגרעין לקואופרציה שבמרחביה.
לא כאן המקום לגולל אות הפרשה, ששמה ראשית מרחביה עלי רק לקבוע,
שמכל הישובים שנוסדו אחרי מרחביה, לא היה אף אחד שהתנסה בשנות קיומה
הראשונות בצרות ובמכשולים כמרחביה בשמונה שנותיה הראשונות. ולא אציין אלא פרטים
אחדים: כ-100 צעירים, רובם ככולם נגועי קדחת מסוגים שונים, כ-50%-80% היו מוטלים
מתים ומשוללים יכולת לעבוד, ודווקא בעונת העבודה הבוערת ביותר, במרפאה ובבית-חולים
פרימיטיביים ביותר, מסודרים ב"חושות" שבהן שורצים פרעושים, עקרבים, נחשים ועכברושים
בכל פינה. אמנם השדות המדולדלים והמוזנחים מעובדים בכלים מודרניים, לפי המושג של
הימים ההם, כי טרקטור או קומביין לא נודעו אז. לא היו מים: ולעתים הייתה מלחמה ממש
על כל טיפת מים לשתיה. בודדים היינו בסביבה פראית, מוקפים שודדים ושונאים. לא זו
בלבד שהיינו חסרים כל הדרכה או עזרה מצד הממשלה, אלא זו הפריעה בדרכים שונות :
בעלילות דברים ובמאסרים, בגזל תבואות ובהמות-עבודה, בהריגת פרות ובהחרמת
הבתים לצרכי הצבא וכו' וכו'.
כל אחד מאתנו, ודיק במיוחד, עשה למען המפעל במיטב יכולתו. נוסף על ידיעותיו
המקצועיות המרובות לא נלאה דיק ולא פסק לרכוש ידיעות מהשכנים
או מאהרונזון ז"ל בעתלית. כאן הכניס זנים וגידולים חדשים, הנהיג מחזור זרעים, מלחמה
במזיקים, הדריך והכשיר את החברים, קשר קשרים עם השכנים ועם הממשלה, קדח וסבל יחד
אתנו. אך התנאים המכשילים החלישו את החשק ואת רוחם של האנשים. אחרי 4 שנות עבודה
מאומצת, עזב דיק את מרחביה בתקווה לשמוע בעתיד ומרחוק ידיעות טובות יותר, אך המלחמה
פרצה ותקוותיו-תקוותינו נתבדו.
דיק האמין וגם הפיח בנו את האמונה בכוח השותפות כשיטה וכדרך של קיום.
ואמנם אמונה זו הייתה לנו ונוספו עליה גם ההתלהבות והמסירות, אך דא-עקא,
שהצירוף של הגורמים המכשילים מצד הטבע, השכנים והממשלה היה חזק יותר. עם תום
המלחמה מלאו שמונה שנות קיום הקואופרציה שלנו ואנו היינו שבורים ורצוצים בגוף
ובנפש, חלשים ומדוכדכים. שמונה מחברינו נעדרו, מהם נהרגו ומהם מתו, המשק עמד חרב,
בלי מים, מכשירים ובהמות ונם שאר התנאים להתפתחות נורמאלית חסרו לנו.
דיק חזר לגרמניה, המשיך בפעולת התיישבות לפי שיטת אופנהיימר ובהנהלת
משקים אחרים. הוא השתתף בקונגרסים ציוניים גם בפעולות ציבוריות אחרות של היהודים
ובכל פעולותיו ליווחה אותו הוקרתם של הבאים במגע עמו. בשנת 1935 בא דיק ארצה והכין,
לפי הזמנת ד"ר רופין ז"ל, חוות דעת על ישובים חקלאיים שונים, ערך גם הצעות שונות
להתיישבות חדשה או להרחבת הישובים הקיימים.
הוא התנגד למקריות בהתיישבות ודרש תיכון מבוסס ומחושב, ציוד משקי שלם
והדרכה מתאימה, התנגד למונוקולטורה בחקלאות, התנגד גם לשיטה הקיבוצית
הקיצונית, הוא קיווה והאמין, שהקבוצה השיתופית הקיצונית והמושב האינדיבידואליסטי
הקיצוני ייפגשו בקואופרציה, כל זה הפריע לו להתאזרח כאן ומנע אותו מלהעניק את אוצר
ניסיונו ומסירותו למפעל שלנו,
הוא הזר לחו"ל מלא מרירות, השתתף בפועל בחיפוש אחרי האמצעים להצלת
יהודים מהגיהינום הנאצי, אך הוא עצמו נתקע בתוך אותו לוע שעמד לבלוע את
עמנו באשר הוא שם, ובנכר, רחוק מארצו וידידיו מצא דיק את מותו, ואנו אין
לנו אלא להעלות על נס את פעולותיו, אותן פעולות ראשוניות שנכשלה אך הניחו יסוד
להתיישבות החקלאית החדשה ולשגשוגה.
ג. גפנר
ב.
הוא נולד בבוצ'אץ' בשנת 1884. אחרי סיום הסמינריון למורים למד חקלאות בגרמניה בבית
ספר לגננים בדאהלם ע"י הנובר ובאקדמיה לחקלאות בברלין.
מאז נוצרו קשרי ידידות עמוקה עם מורהו באקדמיה פרופ' פרנץ אופנהיימר. כאשר נוסדה
החווה הקואופרטיבית במרחביה, שבה עמדו להבחן ולהתגשם רעיונותיו הסוציולוגיים של
פרופ' אופנהיימר, נתמנה האגרונום שלמה דיק לנהל את החווה.
את התפקיד החשוב הזה מילא שנים אחדות, התקופה הקשה ביותר של ראשית התיישבות ציונית
בעמק יזרעאל הפרוע דאז. בקיץ 1914 יצא לחופשת-הבראה לאירופה ובגלל מלחמת העולם
הראשונה נתקע בגרמניה, שבה נשאר לחיות ולעבוד משך 20 שנה, עד בוא המשטר הנאצי.
בגרמניה זכה להצלחה והוקרה יוצאות מן הכלל במקצועו : כמנהל המשק החקלאי ע"י מפעל
הנחושת הידוע של המשפחה היהודית הירש, כמפקח מטעם
הממשלה על הנחלאות של הקיסר הגרמני לשעבר וכשמאי בעל שם, שהועסק ע"י הבנקים הגדולים
למשכנתאות. היה יהודי בעל הכרה לאומית-ציונית עמוקה וגאה על שמו הפרטי היהודי ועל
מוצאו מגליציה המזרחית, ובדרך זו המשיך גם כאשר הגיעו הנאצים לשלטון.
כל ימי שבתו בגרמניה פעל לטובת ההסתדרות הציונית, בייחוד בשטח ההכשרה החקלאית.
השתתף כמומחה בועדת לונדון ,ב1920- ובקונגרס הציוני בפרג, פרסם מאמרים וקיים מחזורי
הרצאות על נושאים חקלאיים והתיישבותיים.
זמן קצר אחרי השתרשות המשטר הנאצי עזב את גרמניה ובשנת 1934 עלה ארצה. כאן פעל מטעם
מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית והכין בשבילה דו"חות וחוות דעת על קיבוצים,
מושבות וכו',
ב-1937 ביקר במאדגסקר כחבר המשלחת, שמונתה ע"י הממשלה הפולנית לחקור אם אפשר לישב
שם יהודים. למטרה דומה אך מטעם חברה הולנדית להתיישבות סייר בגויאנה ההולנדית.
שני הסיורים הנ"ל נתנו את אותותיהם במצב בריאותו והוא נאלץ לשהות זמן מה בצרפת לשם
ריפוי. כך נשאר תקוע בצרפת בפרוץ מלחמת העולם השנייה ובה מצא את מותו ממהלה ממארת
בתחילת 1944.
ג. גפנר
