ר' משולם איגרא

 י. ל. הכהן מימון (פישמן)

רבי משולם איגרא, זה הגאון מטיסמניץ שהיה אחר כך רבה של פרשבורג, לא רבים המה גם בין הלומדים שיודעים על-אודות ערך גדלותו, אבל בכשרונותיו היה הוא – התגשמות הגאונות הישראלית. בתוך גדולי ישראל שהיו באלף האחרון (למספרנו) היו לנו הרבה חכמים עם כישרונות גאוניים, שמשות מזריחות ומאצילות-אור, אבל בתוכם היו בני-עליה, יחידי-סגולה שבשיא-גאונותם וחריפותם התרוממו והתנשאו לעילא-לעילא בכל ברכותא ותושבחתא, - ואחד מהם היה רבי משולם איגרא, הוא היה מגזע רבנים, גדולי ישראל (נצר ממשפחת הגאון רבי יהושע השיל בעל "מגיני שלמה"), אבל אביו, ר' שמשון, היה בעל-בית פשוט מחשובי העיר בוטשאטש שבמזרח גליציה, איש תם וישר. ועד הדור האחרון היו זקני העיר הזאת מספרים נפלאות מצדקתו ותמימותו. בבוטשטש, בעיר זו שבה נולד רבי משולם, בנה לו אביו בית, וסמוך לו היה בית-מזיגה של יהודי.והלה היה מרשה לעצמו לפתוח את בית-המרזח שלו גם בשבת. הדבר היה למורת רוחו של ר' שמשון וכפעם-בפעם הוכיח את שכנו, הטיף לו מוסר והשתדל להשפיע עליו שלא יחלל את השבת. אבל השכן-המוזג היה לועג לו ולמוסרו. הלך ר' שמשון אצל הרב-דמתא והזמין את שכנו לדין על עסקי ממון. כשקבל המוזג את ההזמנה, תמה ואמר:
-מעולם לא היה כל משא-ומתן ביני ובין ר' שמשון בדיני ממונות, ואיזו תביעה יש לו כלפי דידי?
כשעמדו לדין, עמד ר' שמשון וטען:
-חכמינו אמרו (שבת קי"ט כ') "אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת", ומכיוון ששכני זה, המוזג, מחלל את השבת, חוששני פן חלילה תפרוץ דליקה בביתו ותצא אש ותאכל גם את ביתי. ומשום-זה דורש אני ותובע ממנו אחת משתי אלה: או שיקבל עליו לשמור את השבת מחללו, או שיקנה את ביתי....
וצדיק-תמים זה הוליד את רבי משולם אשר רבי משה סופר העיד עליו "שהיו שתי זרועותיו כשני ספרי תורה, עין ראתה ותעידהו אשר ממש אי-אפשר לשער גודל בקיאותו ומהירות חריפותו אשר חוברו בו יחדו" ("דרשות חתם סופר", כרך א' ע"ה א'). וראו זה פלא: רבי משולם איגרא היה מתנגד לחסידות, ובכל זאת אחד מגדולי רבני החסידים בזמנו, רבי חיים מצ'רנוביץ (בעל "באר מים חיים" ו"סידורו של שבת") בספרו "שער התפלה" מתאר אותו בתור "מופת הדור, אביר הרועים, רכב ישראל ופרשיו, הגאון האמיתי, שר התורה, אור העולם, אספקלריה המאירה, מנורה הטהורה, עטרת תפארת ישראל", כי אמנם כפי שמספרת האגדה החסידית, היה רבי ישראל בעל-שם-טוב פעם אחת בעיר בוטשטש ושם ראה את בנו של ר. שמשון, בהיותו ילד כבן ארבע שנים, יוצר-החסידות הסתכל בפני הילד, ופנה ואמר אל כל הניצבים עליו:
-הביטו וראו: ילד זה יש לו נשמה חדשה, אצולה ממרומים, אשר לא הייתה כמוה בעולם הזה מכמה דורות...
ואמנם עוד בימי פעוטתו כבן חמש שנים הפליא את רבותיו בתפיסת-שכלו ובחריפותו, ופעם אחת ישב עם כמה ילדים מבני-גילו לפני רבו, מלמד-תינוקות, המלמד ישב וראה ושמע איך התינוקות קוראים וחוזרים לפניו את הפסוקים (בראשית ל"ז ט-י) על אודות חלום יוסף: "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי.. ויגער בו אביו ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת, הבוא נבוא אני ואמך להשתחוות לך", מלמד הדרדקים הקריא לפניהם גם את דברי רש"י בפירושו שם, שמכאן, ממה שחלם יוסף כי גם הירח, כלומר אמו שכבר מתה, גם היא תבוא להשתחוות לפניו – למדו רבותינו שאין חלום בלא דברים בטלים, והנה קפץ משולם הפעוט ופנה למלמדו בשאלה:
- וכי משום שבחלומו של יוסף היו גם דברים בטלים, עלינו ללמוד ולדון על כל החלומות ולומר שאין חלום בלי דברים בטלים? וכי דנים מן הפרט על הכלל?
- שמעו הילדים את קושיית חברם-לגיל ושתקו, המלמד גם הוא נשאר נבוך, שתק ולא ידע מה להשיב. אבל מוחו של משולם הקטן לא נח ולא שקט. הוא הרהר רגעים מספר, ושוב שאל:
- למה צריך היה יוסף לספר כי ראה בחלומו גם את הירח ולהעיר עליו בזה את גערת אביו ואת פקפוקיו באמיתות החלום, והלא יותר נוח היה לו אלמלי היה משמיט לגמרי מתוך דברי חלומו את מלת "והירח" שהייתה מכוונת עלפי אמו המתה, ולא היה מניח מקום לפקפוקים ו...
- ואולם הוסיף הילד ועיניו נצצו ופניו קרנו – קושיא אחת מתורצת בחברתה: יוסף סיפר את החלום כמו-שהוא מבלי להשמיט ממנו אף מילה אחת, כי ידע יוסף שאין חלום בלא דברים בטלים. ואם היה משמיט את מילת "והירח" כי אז היו אביו ואחיו מחפשים דברים בטלים אחרים בתוך חלומו...
ומשום-זה סיפר את חלומו כמו-שהוא בלי כל גרעון והשמטה, ומתוך זה, ממה שיוסף לא רצה להשמיט את מילת "והירח" מתוך חלומו, - מזה למדו רבותינו שבודאי אין חלום בלא דברים בטלים...
וילד-חכים זה התחיל עוד בימי פעיטתו, כשהיה כבן שמונה שנים, לכתוב חידושי-תורתו בספר ובן תשע היה בקי ברוב סדרי הש"ס עם מפרשי הראשונים והאחרונים. ואז כבר הציעו לפני אביו לשדך את בן-יקיר זה עם בתו הצעירה של ר' שמואל ביק, אחד מקציני ברודי ועשירייה. על-פי בקשת אבי-הכלה הביא ר' שמשון את בנו לברודי ובבית-המדרש הגדול במעמדם של כל חכמי ברודי דרש בילד בן תשע שנים דרוש עמוק בהלכה ועמד במלחמתה של תורה עם הרב-דמתא הגאון רבי יצחק הורביץ (מי שהיה אחרי-כן רבה של המבורג, ראה "רשמים וזיכרונות" על אודותיו בפרק ל"ב), זה מותיב וזה מפרק, וטליא מנצח לסבא. כשבא רבי יצחק בורביץ לביתו, יצאה בתו הילדה לקראתו, והניח הוא ידו על ראשה ויברך אותה:
- יהי רצון שתזכי להינשא לגברא-רבא כמו ילד-שעשועים זה שנצחני עכשיו בהלכה....
ומשולם הצעיר בא בברית-החיתון עם בתו של ר' שמואל ביק, ובהיותו ל"בר-מצווה" הייתה לו לאישה כדת משה וישראל. ואולם עוד בימי נערותו ובחרותו נתפרסם לא רק בתור גאון אלא גם בתור צדיק, חסיד ופרוש, אבל חסידותו-פרישותו זאת לא מצאה חן בעיני אשתו הצעירה, בתו של קצין ושוע, והיא התחילה לדרוש ממנו שייתן לה ספר כריתות. גם חותנו ר' שמואל ראה שאין הזיווג עולה יפה והתחיל גם הוא לדבר על ליבו לגרש את אשתו. עמד ר' משולם ונתן לה גט פיטורין, ואחרי זמן קצר נשא לו לאישה את בתו של רבי יצחק הורביץ, רבה של ברודי.

Google
 
ונתקיימה ברכתו של אותו גאון וצדיק.
בימים ההם פרצה מחלוקת בין גדולי ברודי וחכמיה בדבר גט אחד, הללו פסלוהו, הללו הכשירוהו, ובמלחמת-הלכה זו השתתף גם רבי משולם שהיה אז כבן חמש-עשרה שנה. חכמי ברודי שהיו אז מפורסמים בגדולת-תורתם החליטו לשאול את חוות-דעתו של רבי ישעיה ברלין רבה של ברסלוי (ראה על-אודותיו בפרק הקודם) שבקיאותו הנפלאה בכל חדרי-תורה הרעישה את כל גדולי דורו. כל אחד מחכמי ברודי שרטט וכתב את תשובתו, וכל התשובות ככתבן וכלשונן נשלחו לרבי ישעיה ברלין. ובתוכן גם תשובתו של הגאון-הצעיר רבי משולם.
קרא רבי ישעיה את התשובות זו אחר זו וכשגמר לקרוא את תשובתו של רבי משולם, קרא מתוך השתוממות והתפעלות:
-זהו זקן שקנה חכמה! בחריפותו ובקיאותו יכול הוא להתחרות עם רבים מגדולי הדורות שקדמונו.
ונכספה גם כלתה נפשו של רבי ישעיה לדעת מי הוא בעל התשובה הזאת אשר עד עכשיו לא ידע את שמו ולא שמע על אודותיו כלום. באותו פרק נזדמן ר' שמואל ביק, הקצין מברודי, לעיר ברסלוי. שבא להתם לרגל מסחרו, ובבואו להתם מצא לו לחובה לבקר את בית הרב. רבי ישעיה קיבל את פניו ברצון ותוך כדי שיחה, שאל אותו אם הוא מכיר בעירו תלמיד-חכם אחד בשם רבי משולם איגרא.
-כן, - השיב ר' שמואל – הוא עדיין צעיר-לימים, כבן חמש-עשרה שנה.
- כל-כך צעיר – קרא רבי ישעיה מתוך השתוממות – ואנכי לא ידעתי ולא שמעתי על-אודותיו כלום!
-ולמה זה משתומם הרב על זה? – שאל ר' שמואל – כמה תלמידי חכמים צעירים איכא בשוקה של ברודי, ורבה של ברסלוי אינו יודע מהם.
- אבל מה אתה מדבר על אודות איזו תלמידי-חכמים צעירים? – נזף בו רבי ישעיה – רבי משולם זה הוא גאון אדיר, מיחידי-הסגולה שבגדולי הדור....
שמע ר' שמואל ביק את הדברים האלה שיצאו מפי זקן-הגאונים שבדור הזה, נתכווץ ליבו בקרבו והתעלף.
לאחר שהשיבו את רוחו, שאלהו רבי ישעיה:
- מה לך כי נתעלפת?
- גאון-צעיר זה חתני היה ואני השפעתי עליו שיגרש את אשתו, זו בתי – החזיר ר' שמואל מתוך אנחה צורבת.
- אם כלי-מחזיק-ברכה זה היה בביתך ואתה בעצמך בערת הקודש מן הבית – אמר לו רבי ישעיה – צריך אתה להתעלף פעם שנייה...
ושמו של רבי משולם איגרא הלך לפניו עד שקהילת היהודים בטיסמניץ, עיר של חכמים וסופרים ואחת מתשע הקהילות הגדולות שבגליל לבוב – נתנה את עיניה בו ומינתה אותו לראש הרבנים בגליל זה, והוא אז בן שבע-עשרה שנה!
וגדול היה רבי משולם בהתמדתו בלימוד-התורה כשם שהיה גדול בחריפותו ובקיאותו, ממש לא פסק פומיה מגירסא גם בלכתו בדרך כמו בשבתו בבית-מדרשו.
גם כשהיה מהלך ברחוב מבית המדרש לביתו, הלוך ושוב, היה מהרהר בדברי-תורה, מותיב ומפרק, מחדש חידושים ושפתותיו דובבות בעל-פה דפים שלמים של גמרא ותוספות ופרקי הלכה של הרמב"ם ונושאי כליו. פעם אחת – מספרים – היה מהלך בשוקה של טיסמניץ כשהוא שקוע, כדרכו, בעומקה של הלכה. נתקלו בו סוסים-אבירים שהיו רתומים למרכבתם ובמרוצתם הפילוהו לארץ. אנשי הרחוב שראו מקרה-עגום ומסוכן זה, כולם אצו, רצו בחיפזון להציל את נפש הרב, וכשהוציאוהו מתחת לאופני המרכבה. שמעו שפתותיו דובבות:
-ועל-פי-זה מתבטלת ממילא השגתו של הראב"ד כלפי הרמב"ם....
ובטיסמניץ מצא לו רבי משולם כר נרחב להרביץ תורה בישראל. מתוך ישיבתו הגדולה שיסד בעיר זו יצאו גדולי-תורה למאות. ורבים מהם היו גם המה אחרי כן למאורות ברקיע היהדות, כמו הרבנים הגאונים: רבי מרדכי בנט, רבה של ניקלשפורג. רבי נפתלי-צבי הורביץ אבי הדינסטיה החסידית של רפשיץ. רבי ברוך פרנקל-תאומים, רבה של ליפניק. רבי יעקב, רבה של ליסה, שהיה קורא את רבו רבי משולם בשם "רבנו תם" וכמוהם רבים מאד. וכך ישב לו רבי משולם במנוחת הנפש בטיסמניץ והצליח להגדיל תורה ולהאדירה. קהילות גדולות וחשובות, ערים ואמהות בישראל, שהיו גם מרובות באוכלוסין, באו והציעו לפניו את כסא-רבנותן, ברם הוא לא רצה לעזוב את טיסמניץ. במקום גדולתו שם מצאנו את ענוותנותו, ותמיד חשב וגם אמר לא פעם אחת לתלמידיו כי לפי ידיעותיו המצומצמות בחידושי תורה והלכה הוא מרגיש בעצמו שאיננו ראוי עדיין לאותה אצטלא, להיות אב-בית-דין בעיר-ואם בישראל. ואם כי הרב רבי אלכסנדר-סנדר מרגליות, רבה של סוטונוב (בעל 'תשובות הרא"ם'), אחד מגאוני-הדור בימים ההם וחברו ועמיתו של בעל "נוד,ע ביהודה" והיה רגיל לומר כי כוחו יפה לעמוד במלחמתה של תורה גם עם הגאון רבי יהונתן איבשיץ אבל לא עם רבי משולם איגרא – בכל זאת כשבאו טובי הקהילות של אה"ו אל רבי משולם והציעו לפניו לבוא להתם כדי למלאות את מקום חותנו רבי יצחק הורביץ, רבן של שלוש הקהילות – לא רצה לקבל,
ותשובתו הייתה:
-אין אני יכול ואין אני ראוי ורשאי לשבת על כיסאו של אותו גאון-וצדיק רבי יהונתן איבשיץ.
וכשחשובי קהילות אלו העתירו עליו דברים ואמרו שקהילות אלו רואות זכות לעצמן כי יבוא וימלא מקום חותנו הגאון ברבנות זו, שלח אותם רבי משולם אל אשתו הרבנית, בתו של רבי יצחק הורביץ, לשאול את פיה תחילה. כמובן, שהרבנית הסכימה לאלתר לעבור מטיסמניץ הקטנה לשלוש קהילות גדולות אלו וביחוד להמבורג רבתי, ששם גרו גם בני משפחתה. חזרו שלוחי אה"ו אל רבי משולם בפנים מאירות משמחה ואמרו לו:
-הרבנית מסכימה. עכשיו אין הדבר תלוי אלא בהסכמת רבנו.
נענה רבי משולם ואמר להם:
-זוגתי הרבנית, תחיה, ראויה להיות רבנית בשלוש קהילות אה"ו, עשם שהיא ראויה להיות רבנית בטיסמניץ. ואילו אני הקטן והצעיר, יודע ומכיר אני את ערכי הדל, שגם עטרת הרבנות בטיסמניץ הקטנה איננה הולמת אותי, ועל-אחת-כמה-וכמה שאינני ראוי להיות אב-בית-דין של שלש קהילות אלו..
וכך ישב רבי משולם על כסא הרבנות בטיסמניץ במשך עשרים ושבע שנים, ואולי היה נשאר לשבת בתוכה עד זקנה ושיבה, אבל באותו-פרק יצא דבר-מלכות לחייב גם את בני-ישראל להתגייס לצבא. קהילת-היהודים בטיסמניץ כיתר הקהילות בגליציה, חייבת הייתה למסור בכל שנה ושנה מספר מסויים של אנשי צבא, והיו פרנסי טיסמניץ רגילים להעלים עין מבני-תורה ותלמידי-חכמים, ומסרו במקומם לצבא את ההדיוטות ועמי-הארץ. רבי משולם יצא כנגד הפרנסים האלה בכל התקיפות והכריז עליהם בבתי-המדרש שבטיסמניץ כי הם מוכרי נפשות, שופכי דם-נקיים. וכך היה רבי משולם עולה על הבימה ונוזף בפרנסי-הקהילה, מרעים עליהם בקולו:
-אין משוא-פנים בדין, כל ישראל, לרבות תלמידי-חכמים, כולם מצווים לקיים "דינא מלכותא" ולהתגייס לצבא. ואם הממשלה דורשת ממנו רק מספר מסוים של אנשים, כי אז צריכים אנו להפיל גורלות בין כל אלו המוכשרים להיות יוצאי-צבא בישראל, ומי שיעלה עליו הגורל, יהיה מי שיהיה ולוא גם אחד מגדולי הדור, הריהו מחויב לצאת לעבודת הצבא.
ורבי משולם קפץ ונשבע:
-גם אם יעלה הגורל על בני יחידי יצחק אליהו (אביו העיד עליו שבחריפות מוחו, יפה כוח הבן מכוח האב, אבל הוא נפטר בימי עלומיו), - העבודה, שאמסור אותו בעצמי לעבודת-הצבא.
ואולם פרנסי טיסמניץ בימים ההם החציפו פנים נגד רבם הגדול וסרבו לשמוע בקול דברי מוסרו. אז החליט רבי משולם לעזוב את טיסמניץ, וכשהציעו לפניו את הרבנות בעיר פרשבורג הסכים וקיבל.
ומספרים, כי כשיצא את טיסמניץ בדרכו פרשבורגה, יצאו כל גדולי העיר פרשבורג וחשוביה וקציניה כמה פרסאות מחוץ-לעיר כדי לקבל את פני רבם החדש. בדרך נכנסו לפונדק להנפש ולחכות שם לבואו. בינתיים סעדו את לבם במטעמים ומעדנים והתחילו לספר בשבח רבם הגדול ועל-אודות חריפותו וצדקתו. וכפעם-בפעם היה אחד מהם יוצא לחוץ, צופה ומביט אם הרב מתקרב לבוא. עברו כמה שעות בצפייה, ואלה לאלה שאלו:
-מדוע בושש רבנו לבוא? מדוע אחרו פעמיו?
ובו-בפרק ישבו לו בפינה, באותו-פונדק, איש ואשתו וסעדו לבם בלחם יבש.
נטפל אליהם אחד מנכבדי פרשבורג, קידמם בברכת-שלום, ושאלם:
-מאין באתם?
-מטסמניץ – ענה האיש
-ולאן אתה הולך?
-לפרשבורג
-מה שמך?
-משולם.
הבין השואל כי זהו רבה החדש של פרשבורג, רבי משולם איגרא, שמעולם היה ברוח מן הכבוד המדונה ולא רצה להיכנס אל העיר בקולי קולות. אבל כל הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו. משנודע לרבני פרשבורג שבפונדק כי רבם כאן, הושיבו אותו ואת אשתו הרבנית במרכבה נאה והכניסו אותם לעיר ברב עם ובהדרת מלך... ושם בפרשבורג העיר, יסד לו רבי משולם ישיבה גדולה שממנה יצאה תורה והוראה ומתוכה יצאו רבים מגדולי האומה שהיו למאורי הגולה. ורבי משולם איגרא נתפרסם בתור גאון הגאונים. רבן של כל בני הגולה.

מתוך הספר "שרי המאה" להרב י. ל. הכהן מימון (פישמן)