שמואל רוזנטל
הדברים הבאים הם עדות, שמסר מר שמואל רוזנטל.
"---שהאזרח רוזנטל שמואל בר משה - בשנת כניסתו של הצבא הפולני לפלך וולין השתתף באופן פעיל בחיסול הקבוצות הגרמניות ביערות וולין, כפרטיזן בפלוגות הפרטיזנים של קולפק" -
כך חתם על האישור והטביע את החותמת ה"שף" של מטה היחידה הצבאית גרוכאלסקי, סגן פולקובניק. והנה אישור שני - מהקונגרגציה היהודית הדתית בוורוצלאב :
"שהאזרח רוזנטל שמואל, יליד בוצ'אץ', מסר בסוף שנת 1945, שמונה ספרי-תורה, מנורת כסף אחת של בית-כנסת, 2 כתרי כסף לספרי-תורה (תשמישי קדושה). כל הדברים האלה היו שייכים לקהילה היהודית בבוצ'אץ', ונמסרו לרשותה של הקונגרגציה היהודית הדתית בוורוצלאב".
וכמיסמך שלישי - הוציא ביד רועדת, אותו רוזנטל שמואל בר משה, ספר עטוף מהתיק והניחו בדחילו ורחימו על השולחן ואמר :
"הספר הזה הוא בן ארבע מאות שנה. יהודי בזצ'אץ' שמרו אותו כבבת עינם. הספר הזה היה גאוותם ותפארתם. גורל הספר היה קשור בגורלם הם. לפעמים בימי פורענויות (ובהיסטוריה שלנו פורענויות קרו לעתים תכופות), הוציאו את הספר ממקום-כבודו בבית-הכנסת והועבר למחבוא מובטח כאוצר יקר, וכשהסכנה חלפה חזר שוב להיות תפארתנו. אורחים נכבדים, יהודים פולנים, אנשי דת ומלומדים חילוניים, עיינו בו בסקרנות והתעמקו בו. את הספר הציגו בתערוכות, והוא האריך חיים יותר ממעריציו".
דפי הספר הצהיבו. שנת ההוצאה לאור היא 1523. היה זה ספר דקדוק של השפה העברית עם תרגום לאטיני. יעריכו מלומדים את ערכו המדעי וההיסטורי של הספר ויעיינו בו, מכיון שהעריך אותו אדם פשוט, בעל מלאכה, רוזנטל שמואל בר משה, שלא חסך ממאמציו כדי להצילו מכיליון ושמר אותו באהבה כעל שריד-קודש. אותו רוזנטל שמואל בר משה, נגר, בגיל 60, סיפר לנו בקול רצוץ ובכאב עצור, מבלי לשחק תפקיד של גיבור, כעד ראייה להשמדה של המרכז היהודי הגדול ועתיק-היומין בבוצ'אץ'.
בבוצ'אץ' היו יחד עם פליטים 15.000 יהודים ביוני 1941, בשעה שכנופיות היטלר המרצחות התנפלו על ברית המועצות. ברגעים האחרונים יצאו את העיר רק אלה, שעסקו בעבודה פוליטית וציבורית בימי הסוביטים. חלק ניכר של הנוער היה מגוייס בצבא האדום. חוסר הרצון של הציבור הרחב לברוח מפני ההיטלריסטים, מקורו במקצת בכך, שהפליטים היהודים מגרמניה ומאוסטריה פיתו את הציבור המקומי, והרגיעו אותו, כי אין נשקפת לו סכנת נפשות, אף על פי שהוא צפוי לנגישות והפליות. האהבה האומללה, בלי הדדיות ל"תרבות המערב", סינוורה אותם.
זמן-הביניים, בין יציאתם של שלטונות הסוביטים מהעיר לבין הקמתו של "הסדר החדש" ההיטלריסטי, נמשך 14 ימים והם היו ימים "בלי מלך", אלא היה שלטון עקוב מדם של הכנופיות האוקראיניות הלאומיות, שה"שיחרור הלאומי" היה משמעו בשבילם : חופש לרצוח ולשדוד כל אדם שאינו אוקראיני.
בראש ה"מיליציה" עמד איזה ניקולי קיזיוק. הקרבנות הראשונים של מיליציה זו היו היהודים יושבי הכפרים והעיירות הסמוכים : יאזלוביץ, פוטוק-זלוטי, זבינוגראד, טריבוחוביץ, פטליקוביץ, פידלאסיה ועוד. את הרכוש ש"המיליציה" לא הספיקה לשדוד - שרפו. גם בבוצ'אץ' לא אחרו המאורעות לפרוץ. לראשונה אספו 85 פועלים, שעבדו בקואופרטיבים הנקראים "ארטלים", וירו בהם מחוץ לעיר במדרון ה"פדור", בתור בולשביקים. אחרי כן החלו לשדוד את המחסנים והחנויות, והתנפלו על הבתים. קריאות יאוש להצלה נשמעו במשך לילות שלמים מכל קצות העיר. ביום החמישי הקימו האוקראינים את ה"סויוז", וציוו על האוכלוסיה היהודית למסור להם בו במקום את כל הסחורות. הואיל ולא היו מלכתחילה סיכויים שה"אקציה" הזאת תצליח, ערכה המיליציה האוקראינית יחד עם האיכרים, חיפושים המוניים אצל היהודים, תחת המסווה של חיפוש אחרי נשק. ובהזדמנות זו "החרימו" כל דבר בעל ערך, ויעצו ליהודים שיביאו את הדברים האלה בעצמם ל"סויוז" ויקבלו בעדם "קבלות".
כדי ליצור את האווירה המתאימה, רצחו את כל משפחת סלומון בינדר, בת שש נפשת, מפני שלא מילאו תיכף ומיד את הפקודה. האוקראינים לא הסתפקו רק בביזה הזאת. אחרי כמה ימים הקימו "משרד האוצר", שבראשו עמד ה"אקזקוטור" (המוציא לפועל) לשעבר הריניביטש. את עבודתו הממלכתית התחיל ה"משרד" הזה בהטלת קונטריבוציה על היהודים בסכום של 2,000,000 רובל.
למען "ייצג" את הקרבנות לפני השודדים, קמה כבר אז "קהילה" שחבריה היו : מנדל רייך, סוחר ואלוטה, בתור יושב ראש, ברוך קראמר, סמואל הרזאס, ד"ר הכט, ד"ר שטרן, ד"ר זייפר. הקהילה עסקה בגביית הקונטריבוציה, וקבעו בכל יום 200 איש לעבודות: ניקוי הרחובות, פינוי הריסות, הרקת בורות השופכין. השכר היחיד בעד עבודה זו היו, כמובן, מכות קשות.
השלטון הגרמני החדש, שם קץ להפקרות של הגיבורים האוקראינים, והחלו להוציא לפועל בשיטתיות גרמנית את תכנית הרצח שלהם. הקהילה נהפכה ל"מועצת היהודים" (יודנראט). ארגנו את "אורדנונגס-דינסט" (שירות המשטרה הפנימית), ואת ה"ארבעטס-אמט" (לשכת העבודה).
בראשונה היו סבורים ש"אפשר יהיה להחזיק מעמד", כי השוד כמעט שהופסק. היהודים משוללי הזכויות לא יכלו להרוויח, אבל לכל הפחות ניתן להם לחיות חיי ניוון. רק לפני ראש-השנה של 1941 התחיל הגיהינום, ה"אורטסקאמענדאנט" (מפקד המקום) פקד על היודנראט להכין רשימה של כל היהודים החל מגיל 14 עד 50. הגסטאפו באה ביום הקבוע, כיתרה את כל היהודים שהתאספו והתחילה למיין אותם. את בעלי המלאכה ואת הפועלים שיחררה אחרי שהתעללה בהם, ויותר מ-350 סוחרים ואנשי האינטליגנציה כלאה בבית הכלא. למחרת גירשו אותם אל המדרון של ה"פדור" וירו בהם. זו הייתה ההתחלה.
אחרי כמה ימים נגזרה הגזרה, שהיודנראט מוכרח לספק בכל יום 200 פועלים צעירים ועוד 100 פועלים קשישים. אחרי זמן קצר בחרו הגרמנים 55 איש מבין הפועלים הקשישים והרגום בירייה מתחת למנהרה. אחר כך באה ה"אקציה" של פרוות ואחריה הקונטריבוציה בזהב. עם התחלת החורף ערכה המיליציה היהודית, על סמך "הזמנה" שקיבל היודנראט, חטיפת אנשים. 500 יהודים נשלחו למחנה העבודה ב"בורקי-ויאלקי". מובן, נחטפו בעיקר היהודים העניים ביותר, שלא היה להם במה לפדות את עצמם. לפני חג הפסח, אספו 150 בעלי מלאכה, העמיסו אותם בקרונות רכבת ועקבותיהם נעלמו. ברחוב היהודי השתרר יאוש, ששיתק כל רצון באדם, היהודים היו מכותרים ע"י חיות טרף, בלתי מזויינים, מחוץ לחוק, כל אחד רשאי להתעלל בהם ולהרגם. נאסרה עליהם ההליכה על המדרכות, מצווים היו ליקוד בפני כל מי שפגשו בדרכם; רק במשך שתי שעות ביום, וזה רק בשעות הבוקר, מותר היה להם לצאת החוצה ולקנות, או יותר נכון : לעשות חליפין, וכל מי שהיה לו עוד במה להחליף - החליף.
בימים אלה פקד אותם המוות הנורא והמשפיל. אנשים לאלפים נפלו בתדהמת אלם, בלי להבין מאין באה התועבה והאכזריות צמאת-דם זו, שאין כמותה גם בין החיות. הניצולים המעטים אינם יודעים לקבוע מתי יום הזיכרון למות קרוביהם : האם זה היה ב-17 באוקטובר, ב-27 בנובמבר, או ב-2 בפברואר, ב-13 באפריל, או ב-26 ביוני ? אלה הם הימים, שהם ערכו "אקציות" בבוצ'אץ'.
ב-17 באוקטובר 1942, התנפלה הגסטאפו, בשיתוף עם המיליציה היהודית, על בתי-היהודים, הוציאה מהם יותר מ-1500 איש, אספום בככר ה"שלושה במאי", ומשם הביאה אותם לקרונות הרכבת והסיעום לבלז'ץ, אחרי ה"אקציה" הזאת נמצאו בבתים 400 גויות של הרוגים, שהובאו לקבורה בקבר-אחים בבית-הקברות היהודי. בחצרו של יעקב מרגליות נמצאו 85 תינוקות רצוצי גולגולת. החיות ההיטלריסטיות גזלו מדי יום ביומו מהאמהות היהודיות את תינוקותיהן ורוצצו גולגלותיהם והשליכו אותם לערימות. בארבע עגלות הובילו את גויות התינוקות לבית הקברות ונטמנו בקבר משותף. באותו הזמן נאלצו יהודים אחרים לאסוף את רכוש הנרצחים והמגורשים ולהביאו למחסנים של הגרמנים.
ב-27 בנובמבר 1942, נשלח לבלז'ץ ה"משלוח" השני, שהכיל 2,500 איש. בבתים וברחובות התגוללו יותר מ-250 גויות יהודים, שניסו לברוח או בחרו במוות בו במקום. מהרחובות נאספו 45 גופות של ילדים.
ה"אקציה", שהתחילה בשניים בפברואר. נמשכה שני ימים. נסחבו מהבתים ומהמחבואים כ-3,600 איש, הביאום למדרון שלפני היער, מקום שם היה כבר מוכן בור שארכו 16 מטר ועמקו 4 מטר. הקרבנות נאלצו להתפשט ערומים ולעמוד על קרש השטוח על גבי הבור, הם הומתו בירייה מאחור בראש, ונפלו ישר אל הבור, ולרוב בעודם חיים למחצה.
לא רחוק מקבר ההמונים נמצאת בריכת מים של רשת המים העירונית. אחרי כמה ימים נהפכו המים בבוצ'אץ' אדומים מדם היהודים, וזה גרם שהגרמנים בחרו במקום השמדה אחר. אחרי ה"אקציה" נאספו מהרחובות 500 גופות הרוגים, ביניהן 85 גופות ילדים. כתום ה.אקציה" השלישית. הורע המצב יותר, אם יש עוד בכלל מקום למושגים טוב ורע בטרגדיה זו. הדאגה החשובה של הרוצחים ההיטלריסטיים הייתה כעת למנוע מכל יהודי להתחמק מציפורניהם.
על קירות הרחובות הופיעו פרסומי הסתה נגד היהודים, שהודיעו על עונש מוות לכל איש שיסתיר יהודים. וכן הובטח פרס לכל אדם, שיגלה יהודים נחבאים. פורסמה גזירה, שאסור ליהודים להיראות ברחובות עד שעה 7:30 בבוקר, ומי שנתפס לפני שעה זו נאסר; וכשנתקבצה קבוצה גדולה של .פושעים" כאלה בבית הסוהר - היא הוצאה לבית הקברות ונרצחה.
הסטודנטים האוקראינים עסקו בהתלהבות בציד ילדים יהודים ומסרו אותם לגסטאפו כדי להוציאם להורג. בכל הדרכים המובילות לבוצ'אץ' ארבה המיליציה האוקראינית יחד עם המיליציה היהודית ותפסה את היהודים, שברחו מפני "אקציות" במקומות מגוריהם, כדי לבקש מפלט בבוצ'אץ' - והרגה אותם.
נתונים במצור מכל העברים, מתבוססים בדמם, נרדפים באופן איום, פרפרו היהודים, שהיו מוקפים ע"י הרוצחים המקצועיים וההמון האוקראיני הגס והצמא לדמים, המוכן בכל רגע להתנפל על הבלתי מוגנים, לגנוב, לשדוד ולענות את החלשים. לא תמיד מביא הייאוש לרעיון מוצלח, ולהחלטה נבונה. בהשפעתו של היו"ר של צ'ורטקוב, ד"ר אבנר, התחילו יהודי בוצ'אץ' להשתדל אצל השלטונות הגרמנים, בדבר הקמת מחנה-עבודה בשבילם בבוצ'אץ'. הם קיוו, שאם יעסיקו אותם בעבודה פרודוקטיבית, יינצלו מה"אקציה". הגסטאפו הואילה להסכים, ונתנה את הרישיון לכך.
את המחנה הקימו בפרברי בוצ'אץ' ברחוב פודהאייצקה. המחנה השתכן בכמה בלוקים של בתי-מגורים והיה מוקף גדר תיל דוקרני בגובה של שלושה מטרים. למחנה קיבלו רק את המאושרים, שיכלו לשלם 1000 זהובים ועוד 10 זהוב בעד כלכלה ליום, שהייתה מורכבת ממים חמים ועשרה דיקו לחם בבוקר, ומרק תפוחי אדמה דליל בערב. מפקד המהנה היה ס. ש., זכרונו לנאצה, וממלא מקומו ל. ק. - נבחרה גם משטרה יהודית מיוחדת של המחנה. בסך הכול נרשמו למחנה 1200 איש, שהוכרחו להביא למחנה את כל רכושם.
ימים אחדים אחרי פתיחת המחנה, הופיעה הגסטאפו, ותפסה את הילדים עד גיל עשר. חטפו אז 38 ילדים ואת כולם הרגו בירייה "כבלתי מתאימים למשטר המחנה".
בכל יום כעלות השחר נערך מיפקד המחנה, אחרי המיפקד נשלחו קבוצות, קבוצות לעבודה, לפי ההזמנות שנתקבלו משלטונות וממוסדות הגרמנים והאוקראינים. העבודה נמשכה כל היום, אבל הפועלים לא קיבלו אוכל ושכר. לעתים תכופות היה מופיע במחנה המפקד של כל מחנות היהודים באותה נפה, איש הגסטאפו אטמניוק, (מוינה), הוא אסף את הכלואים, בחר אח הבחורות היפות ביותר, ציווה לשלוח אותן אל מטהו, ושם סודרו אורגיות. הוא דרש שימציאו לו במקום, כמויות ניכרות של יין, תה, נקניק וכיוצא כזה. גם הז'נדרמים הגרמנים ואפילו המיליציאנטים האוקראינים דרשו אותם הדברים.
בערך באותו זמן, הוקם גיטו בשביל היהודים הנשארים. הגיטו היה ברחוב ארוך וצר. נראה, שלא היה בדעתם של הבריונים לקיים את המחנה לזמן ארוך כי לא גדרו את המחנה, ולא העמידו עליו משמר.
אור ליום 13 באפריל, בשעה 2, הגיעה לביתו של הירש יונה קוואלנברג הסופר, עגלה של העגלון מאיר בודזנובר. על העגלה הטעינו שמואל רוזנטל וגדליה דוכובני 45 ספרי תורה ושמוגה שקים טליתות ותפילין. וככה זזה ההלוויה המוזרה הזאת דרך רחובות סטיפאן באטורי, טארגוביצה, גימנאזיאלנה, הגשר על הסטריפה, קושצ'לנה, אל המנזר היווני-קאתולי של הנזירים הבזיליאנים. בלי לקחת בחשבון שהמוות ארב להם ושכל משמר יכול היה להרגם במקום, החליטו הירש יונה קוואלנברג, מאיר בודזנובר ושמואל רוזנטל וגדליה דוכובני, להציל את הסמלים האלה, שיחס הכבוד אליהם היה גדול יותר מאשר לחייהם הם. רק נפתחו לפניהם שערי המנזר - נשמעו יריות בעיר. הנזירים הנפחדים קיבלו את המטען ואמרו ליהודים לברוח, כדי שלא לסכן אותם. שני ימים שכבו ארבעת היהודים האלה בקבר משפחתי, וכשיצאו מהקבר נודע להם, שהגסטאפו סידרה אותם הימים את ה"אקציה" הרביעית למניין ורצחה ליד בית הקברות היהודי כ-4,000 נפש. מלבד זה התגוללו בחוצות הגיטו יותר מ-600 גויות.
במחנה לא נגעו. היהודים שנשארו בחיים הסיקו מזה מסקנה, כי רק המחנה יכול להשאירם בחיים והתחילו בהמונים להירשם למחנה. אבל אחרי ימים אחדים, הקיפה הגסטאפו פתאום את המחנה והרגה ב"מגדל" (Baszty) את ה-1,800 היהודים האחרונים שהיו במחנה.
באותו זמן בערך, כשהתקרב הקץ הטראגי הבלתי נמנע, אספו הסופר קוואלנברג והעד בגבית עדות זו, שמואל (סמואל) רוזנטל, את 20 ספרי התורה, שהסתירו ומסרו אותם לידי הכמרים של הכנסייה הרומית-קאתולית, להחביאם. אחרי ימים אחדים הקיץ הקץ על המחנה. נשארו בחיים חברי ה"יודנראט" (מועצת היהודים) ו"אורדנונגסדינסט" (משטרת הסדר), כמה עשרות עובדים ("רוישטאף") ואלה שעלה בידם ברגע האחרון להתחמק מהמוות.
האקט האחרון של הטרגדיה (אבל עוד לא האפילוג) היה אחרי כמה שבועות. בינתיים הגיעו לבוצ'אץ' מהמחבואים, מהכפרים הסמוכים, ואפילו מהערים, שהכריזו עליהן שטוהרו מיהודים, צללים תועים. אבל גם עליהם לא חסו הגרמנים וציוו אותם להקים מחדש את המחנה ולהישאר בו. אבל הם נמצאו שם רק 10 ימים. אחרי כן העמיסו את כולם על עגלות והוציאום לגביטוב. שם באחוזה רצחו את כולם והשליכו את גוויותיהם לבור גדול של בטון מלא זבל. האיכרים שנוכחו בזמן ההרג, סיפרו אחרי כן, שבזמן האקזקוציה, שר החזן הבוצ'אצ'י המפורסם, שלמה שיפמן, שירי אבל והומת האחרון.
במקום זה נאלם פתאום שמואל רוזנטל, הפנה את ראשו בתנועה עצבנית מהירה, מחה דמעות עיניו, ואחרי רגע המשיך בקול חלש :
ימים אחדים לפני החיסול הראשון של המחנה לקחני אטמניוק הידוע לצ'ורטקוב בתור נגר, בצ'ורטקוב חיו יהודים רק במחנה. מספרם היה 500 נפש. היו אלה אנשים עשירים לשעבר ואינטליגנטים, שעלה בידם להחביא חלק מרכושם. החיים במחנה זה היו אחרים לגמרי מאשר במחנות אחרים. הרוב פדו את נפשם בכסף ולא עבדו, איש לא הפריע להם לקנות אפילו מצרכים יקרים מאד. ראיתי שמה אנשים לבושים יפה, ונשים שעשו את ציפרניהן.
אחרי שלושה שבועות מיום בואי למחנה, חוסל גם המחנה הזה. נשארנו בחיים רק 8 אנשים. תפקידנו היה לאסוף, לנקות ולאחסן אח הבגדים והנעלים שהסירונו מהקרבנות. בלילה השני ברחתי, הגעתי למחנה העבודה ביאגולניצי. היו שמה 600 יהודים. כולם היו ענודים באות "W" וכולם עבדו בגידול צמח קאוצ'וק-קוקסקיז. בעד הכלכלה במחנה צריכים היו לשלם 15 זהובים ליום.
היה מקרה, שלפתע ברחו כל השלטונות הגרמנים. האיכרים הודיעו לנו, כי בסביבה הקרובה כבר נמצאים הסובייטים. בכינו מרוב אושר כמו ילדים קטנים, חיבקנו איש את רעהו והתחלנו לתכנן תכניות איך לעבור אל מקומות מגורינו הקודמים. החלטנו לצאת לדרך, האיכרים מצדם החלו לבוז את בתי הגרמנים, את בתי החרושת ואת האחוזה. מי יכול לתאר את האכזבה שלנו, כאשר אחרי כמה שעות שבו השלטונות הגרמנים והכל חור לקדמותו.
אחרי זמן מה חוסל גם המחנה הזה, בור גדול לטמינת תפוחי אדמה, נהפך לקבר-אחים של 600 מעונים. אני והצבע טשאבאן עם משפחתו ניצלנו בזכות זו שעבדנו בבנין הארמון. זמן מה עוד סבלו אותנו אבל כשהאדמה התחילה לרעוד מתחת לכפות רגלינו, שמענו בעצתו של השומר הישיש בחצר האחוזה, מיכל קוזיוק, וחפרנו לנו מחבוא מתחת לחממה - ושמה ישבנו חודשיים וחצי, והשומר הנ"ל שמר עלינו וכלכל אותנו. ב-22 במרץ 1944 הופיע ליד המחבוא שלנו בומה שווארץ מצ'ורטקוב, שגם הוא ניצל בדרך נס, ובישר לנו את הבשורה שהטאנקים הסובייטיים נמצאים ביאגולניצי. מיהרתי לבוצ'אץ', ומצאתי שמה כ-600 איש שניצלו. כולם היו מדולדלים ובמצב של אפיסת כוחות, החולמים רק על מנוחה. המצב בחזית הורע פתאום.
בוצ'אץ' היתה שייכת לאותם המקומות היחידים בפודוליה, שעלה בידי הגרמנים לכבשה שנית. היה מזג אוויר קשה ביותר ושלגים עמוקים היו על פני הארץ. רק יחידים הצליחו לברוח. החלק הגדול שוב התחבא במחבואים. אבל היו פולנים שגילו אותם לגרמנים. הגרמנים אספו כמעט את כולם והביאום למונאסטז'יסקה, ושם רצחו את כולם בבית הקברות.
אני הגעתי לסקאלאט. בדרך אבדה לי הבת, אשתי השתגעה ומתה. את הבן מסרתי לאנשים טובים ובעצמי הצטרפתי לפלוגת הפארטיזאנים, שחדרה לעורף ומאויב, ריגלנו, מצאנו את מקומות התורפה של האויב ואת מקומות המשבר ובאופן כזה הגענו בראש הצבא האדום עד לבוב.
אחרי כן יחד עם W.P. (הצבא הפולני) טיהרנו את יערות וולין מקבוצות הצבא הגרמני, בשבי לא לקחנו אותם. "וכשחזרתי באוגוסט 1944 לבסוף, בפעם השנייה לבוצאץ' המשוחררת מצאתי שם, יהודים מספר ואלה היו יהודים מהסביבה הקרובה והרחוקה. מלאנו את חובתנו כלפי אלפי הקדושים, שלא זכו לניצחון על ההיטלריזם, הבאנו אותם למנוחתם ע"י סידור 16 קברי אחים גדולים. טיהרנו וסידרנו את הקלויז של ר' אביש. מבית המדרש הישן שליד בית הכנסת הגדול הוצאנו מהאדמה את הספר רב הערך שהזכרתי לעיל, ואת תשמישי הקדושה שהוחבאו שם על ידי פישר, שמעון הכט, משה יצחק שטמפלר זיכרונם לברכה. החזרתי את כל ספרי התורה, חלק מהם הבאתי לצ'רנוביץ ומסרתי לבית הכנסת, וחלק הבאתי לברוצלב".
העיר בוצ'אץ' היהודית הושמדה בנהרות דם ובעינויים. ושארית הפליטה שנשארה בחיים אינה יכולה להתנחם אפילו בזה, שהאשמים ברצח נורא זה באו על ענשם.
ביום קיץ ב-1945 הובילו בברוצלב בכיוון רחוב פומורסקה, תחת משמר חזק קבוצה כבת 20 פושעים. פתאום נשמעה צעקה צרודה מעבר המדרכה, ולתוך שורות הקבוצה הצועדת פרץ כמטורף אדם זקן שהצביע על אחד הפושעים בהכריזו "זה הוא, הרוצח הזה, השמיד עשרות אלפים אנשים." שמואל רוזנטל הכיר את התליין אטמניוק,
הפורוצ'ניק, מפקד המשמר, בשמעו את רוזנטל הנסער, נטה בסימן רב משמעות את ידו, והוסיף בחיוך : זה, בין כה וכה כבר מחוסל, ליותר הוא כבר לא זקוק...
שמואל בר משה רוזנטל
