ד"ר דוד פוהורילה
בוצ'אץ' הייתה ברובה עיר יהודית, האוכלוסייה הנוצרית התגוררה בפרברים. מרכז העיר
היה יהודי טהור ואפילו סביבת הכנסיות - בתי התפילה הנוצריים - הייתה יהודית, בוצ'אץ'
היהודית הייתה ברובה עיר של מתנגדים, אשר הטביעו את חותמם על העיר. הנהלת העיר, גם
ההנהלה המוניציפאלית וגם התרבותית-חינוכית ("הקהל") הייתה אפוא בעיקר בידי
המתנגדים, כי החסידים היו במיעוט, אף על פי שבקרב החסידים היו אישים חשובים,
כזיידמן ואחרים, הודות לרמתם התרבותית של אנשי בוצ'אץ', לא בא הדבר לידי חיכוכים
בין שתי הכיתות והמיעוט הסתגל. הגישה הכללית הייתה אנטי-חסידית, אך בכל זאת, משום
הכבוד שרחשו לאישים ידועים. בכת החסידים, קיבלו נציגות במועצת הקהילה. הנהלת העיר,
- כלומר הנהלת העירייה והנהלת הקהילה - הייתה בידי משפחת שטרן. בגלל זה קמה התנגדות
למשפחה זו, אבל קשה היה להלחם בהם באופן רציני כיון שהאנשים החשובים עבדו איש איש
במקצועו ולא היו קנדידטים למשרות ציבוריות - בבחינת "החדלתי את דשני אשר בי יכבדו
אלוהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים", בערים ובעיירות אחרות בגליציה המזרחית היו
על-פי-רוב שתי משפחות שהתנגחו זו בזו, אך בבוצ'אץ' לא הייתה תופעה זו.
הקהילה הרשמית נוסדה רק בשנת 1890 בערך. סיבת האיחור אינה ידועה לי. יתכן שהייתה
התנגדות מצד השלטונות, או אולי אנשי בוצ'אץ' עצמם לא התענינו בכך עד אז.
אחרי מותו של הרב הצדיק ר' ישראל ליב ווארמן, איש לא כיהן בבוצ'אץ' בתואר רב ולא
נמצא איש הראוי לאצטלה זו עד התחלת המאה העשרים, כשנתמנה ו' מאיר אראק, הרב
מיאזלוביץ' לרב בבוצ'אץ' בתקופת-הביניים הארוכה הסתפקו ב"מורה הוראה". הרב אראק היה
אמנם מחסידי צ'ורטקוב, אך אסרו עליו להתפלל בקלויז של חסידי צ'ורטקוב.
מקומה הגיאוגרפי של בוצ'אץ' היה בין 2 ערים גדולות (במושגי הימים ההם), סטניסלבוב
וטרנופול, כל אחת כבת 60 אלף נפש. המצב החומרי היה בדרך כלל רע. העיר התרוששה
והלכה, סיבת הירידה הייתה פיגור אחר ההתקדמות הכללית בעולם הגדול. ערים רבות
בגליציה פיגרו ובוצ'אץ' בתוכן. לעומתן היו עיירות שעלו. צרתה של בוצ'אץ' הייתה
העיירה הקרובה צ'ורטקוב, שמצבה הכלכלי היה טוב בהרבה, בעיקר משני טעמים :
א) בצ'ורטקוב היה קסרקטין גדול של חיל-רגלים ופרשים.
ב) על המצב הכלכלי השפיע גם מושב הצדיק - ממשפחת הצדיק מרוז'ין. חצר הצדיק הייתה
גורם כלכלי חשוב. החיים בחצר הרבי היו ברחבה וברווחה כיד המלך. חסידים מכל קצווי
גליציה ובוקובינה וגם מאוקראינה היו מתדפקים על דלתות ה"רבי" והיו מכניסים לצ'ורטקוב כסף רב.
אמנם קברניטי העיר השתדלו אצל הרשות להשיג צבא, בית-דין מחוזי, בנין מסילת ברזל (בוצ'אץ'-הורודנקה,
ומסילת ברזל מבוצ'אץ' לפודהייצה), אך כל השתדלויותיהם לא נשאו פרי. את בית המשפט
המחוזי קיבלה צ'ורטקוב, ומסילות הברזל הנ"ל לא נבנו. רק בבניין גימנסיה מפוארת זכתה
בוצ'אץ', הבניין היפה בכל הגימנסיות שבגליציה.
תעשיה לא הייתה בבוצ'אץ', רק "בית חרושת" לשטיחים, שהיה למעשה בית מלאכה. סביבת
בוצ'אץ' הייתה אגרארית ובה בעלי אחוזות גדולות, שהעסיקו הרבה עובדים חקלאיים בשכר
מינימאלי, שהספיק ללחם צר ומים לחץ וכוח הקניה שלהם היה אפסי, ממצב זה סבלה בוצ'אץ',
שניזונה בעיקר מן המסחר. המסחר היה בתבואות, בספירט, בטכסטיל, ובענפים אחדים היה אף
מסחר מעבר - טרנזיט - כגון, מכונות חקלאיות, כן היה יצוא עופות, ביצים, וחמאה. היו
סוחרים שהעסיקו פועלים, בעיקר פועלות, נוצריים (בבירור שעועית ושאר מיני קטניות).
הצעירות היהודיות מבני דלת העם, בעיקר מהסביבה, עבדו כתופרות לבנים, בהכות קונפקציה
זולה, כמבשלות וכו'. הכוסמת בסביבת בוצ'אץ' הייתה בעלת איכות משובחת ולגריסי הכוסמת
הזאת יצאו מוניטין בסביבה הקרובה והרחוקה. בבוקובינה היו אומרים:
יהודי מבוצ'אץ' בשובו בשבת בבוקר מבית-הכנסת מקדש על יין וטועם לקינוח גריסי כוסמת.
מקור פרנסה לסוחרי בוצ'אץ' הקטנים והגדולים היו הירידים. היו שלושה:
גם במלאכה לא היה המצב טוב. החייטים היו עסוקים בעיקר לפני החגים, כלומר בסוף החורף
ובסוף הקיץ. מקצוע זה היה כולו בידי יהודים. כן הייתה כולה בידי יהודים מלאכת
הפרוות, עונת הפרוונים הייתה בסוף הקיץ ובסתיו עבדו בעיקר בשביל האיכרים, שחבשו
בחורף כובעי פרווה ומעילי פרווה פשוטים, הסנדלרות הייתה ברובה בידי הנוצרים, ורק
קצת מן הסנדלרים היו יהודים. הסנדלרים עבדו לפני החגים עפ"י הזמנות היהודים ובשאר
ימות-השנה הכינו מגפי איכרים ומסרו אותם לחנויות או מכרום ישר לצרכן. במרוצת הזמן
דחקה תוצרת בתי-חרושת את רגלי הסנדלרים. בשאר המלאכות, בנגרות, מסגרות וכו', עסקו
גם יהודים וגס נוצרים, אך מצבם לא היה טוב ביותר, אף על פי שהיו בעלי-מלאכה מומחים,
כגון בתוצרת רהיטים, נגרות בנין וכו'. הספרות והפחחות גם הן היו אך ורק בידי
יהודים, וכן עגלוני המרכבות (Fiaker) אף הם היו רק יהודים.
בבוצ'אץ' היו שלוש מאפיות גדולות המספקות לחם חם ולחמניות שלוש פעמים ביום. המאפיות
הקטנות (הביתיות) היו מספקות מאפה רק ביום שישי : "קנישיס" (בולבוסונים) למיניהם,
או מגריסי כוסמת, ובקיץ - בצל ירוק וגבינה וכו'. כן סופקו חלות לשבת ממין משובח,
על-פי-רוב בהזמנה. וזה היה מקור פרנסה צדדי ל 2-3 ימים בשבוע. מאפיות ביתיות אלה
הכינו מאפה גם בשביל הירידים, בעיקר בשביל היריד השנתי, שהיה קשור עם עליית הרגל
הנוצרית "שקאפירנה".
עוני וחוסר-עבודה גרמו לכך, שרבים נדדו לחוץ לארץ, בעיקר לארצות-הברית וגם לקנדה.
בבוצ'אץ' היה גם עודף אינטליגנציה. יהודי בוצ'אץ' שלחו את בניהם לגימנסיה ואחר כך
גם לאוניברסיטה. ועובדה זו הביאה אף לחוסר עבודה במקצועות החופשיים, ובעריס רבות
עבדו במקצועות אלה יוצאי בוצ'אץ'.
היציאה לא פתרה את בעיית העוני ולא היטיבה את המצב. רבו בבוצ'אץ' עניים, מקבלי מעות
חיטין ותמיכות בצורות שונות.
א) היו גם חוזרים על הפתחים ובשבת היו נשים עניות מהלכות מבית לבית לאסוף פרוסות
לחם.
ב) היו אוספי נדבות ברחוב.
ג) בפורים היו חוזרים על הפתחים גם כאלה, שלא עשו זאת כל ימות השנה. צעירים עניים
היו מתחפשים לא לשם תענוג, כי אם פשוט משום שהתביישו לקבץ נדבות בפנים גלויות. גם
שוטרים יהודיים בבגדים אזרחיים (היו גם כאלה) היו אוספים נדבות.
ד) לפני פסח היו מחלקים לעניים "מעות חיטין".
בבית התמחוי היו עניים מקבלים בחורף ארוחת-צהרים חמה במחיר פרוטות, ובבוקר כמעט
בחינם תה ולחם. היו גם עניים "נסתרים", יורדים שהתביישו לפשוט יד. לאלה היו שולחים
הביתה תמיכות, שהושגו בדרכים שונות. אחת הדרכים הייתה קופת "מתן בסתרי, שהייתה
בנויה בתוך עמוד בבית הכנסת הגדול. העוני גרם לכך, שרוב הדיור היה בכל רע. דלת העם
הייתה מתגוררת בבתים רעועים בצלע שבגבעה שנקראה basztyאו במרתפים. אין פלא שמגפות,
שלא תיו נדירות בעיירות גליציה, לא פסחו גם על בוצ'אץ', אף על מי שזו ישבה על מימיה
הטובים הנודעים לתהילה. בעיקר זכורה מגיפת החולירע בשנת 1894 או 1895, שעשתה שמות
בגליציה בכלל וגם בבוצ'אץ'. כדי לרסן את מלאך המוות, ערכו חתונה על חשבון הקהילה
לזוג עניים; החופה הייתה בבית הקברות ואחרי החופה ערכו תהלוכה ברחובות העיר ובראשה
הלך הזוג הצעיר בלוית "כלי-זמר".
החינוך היה מגוון מאוד: חינוך יהודי וחינוך כללי. בהתחרות בין שני אלה, הייתה במשך
שנים רבות ידו של החינוך היהודי על העליונה. אבל החינוך הכללי התגבר במשך הזמן -
כמו במקומות אחרים - וניצח את החינוך היהודי. הרוב פסחו על שתי הסעיפים. ההורים
ראו, שאין ברירה ויש לחנך את הבנים ולהכשירם למלחמת הקיום, ודבר וה אפשרי רק בידיעה
רחבה בשפות ובלימודי חול. אפשר לחלק את היהודים כך:
א) הורים שלא שלחו את בניהם לבית-הספר הכללי, אלא ל"חדר", ומורה פרטי לימד את הבנים
בבית לימודי-חול.
ב) הורים, שאת בנותיהם שלהו אמנם לבית-הספר הכללי אך לא את בניהם. הבנות היו מבקרות
ב"חדר" אחה"צ לשם לימוד קריאה בעברית ותרגום עברי-טייטש ולעתים היה בא המלמד הביתה
לחצי שעה ביום כדי ללמדן קריאה. הבנים למדו כל היום ב"חדר", לפנה"צ ואחה"צ, ורק
לשעה אחת ביום בא מורה הביתה ללמדם לימודי חול.
ג) הורים ששלהו את בניהם ואת בנותיהם לבית-הספר הכללי ואת בניהם גם ל"חדר". אלה היו
יהודים אוהבי תורה לשמה, ורק עול הגלות הכריחם ללמד את בניהם בבית-הספר, אך על
התורה לא ויתרו. הבנים, היו כמובן, המוכשרים והחרוצים שבהם, ולמדו גם בחדר, ובלילה,
אחר תום הלימודים היו 3-2 המצטיינים נשארים עוד משעה 8 עד 9 בערב ללמוד גמרא. ילדים
אלה עול קשה היה עליהם, כיון שלמדו מן הבוקר עד שעה מאוחרת בלילה.
ד) הורים, שהעיקר היה בשבילם בית-הספר הכללי, ותורה למדו רק שעות מספר בתדר "על קצה
המזלג". משום כך גם החדר היה בעל גוונים שונים. היה:
א) חדר דרדקי, לילדים ולילדות יחד בגיל 3 עד 5 ובו חמש דרגות. היו מתהילים בפרשה ראשונה של ויקרא, מכינים את הילדים לעתים גם "לדרוש" פרשה ועורכים "סעודה" בבית הילד.
ב) חדר "עירבוביא", זהו "חדר" העולה בדרגה על הקודם ובו למדו הילדים חומש, קצת רש"י ונביאים ראשונים, השם "ערבוביא" לא נשתנה אעפ"י שכאן למדו רק נערים. נערות לא המשיכו בלימודן אחר "גמר" הדרדקי, גס חומש לא למדו בו. בשבילן הייתה דיה קריאה בעברית ובעברי-טייטש. ב"חדר" זה, ובדרגות הגבוהות יותר, למדו התלמידים בחורף גם בערב עם שעה 8 לאור מנורת נפט או לאור הנר. (כל ילד השתתף בהוצאות המאור 1-2 קרייצר לשבוע). הנערים היו חוזרים הביתה עם פנסים בידיהם ושרים שירים. ימים מספר לפני חג הפסח סיימו את הלימוד בערבים בסעודה ב"חדר". כל ילד השתתף בהוצאות. קנו מעט יי"ש והרבנית בישלה לביבות ממולאות תפוחי-אדמה או כוסמת.
ג) מחדר "ערבוביא" עבר הילד בגיל 7-8 למלמד גמרא. "חדרי גמרא" היו בעלי שתי דרגות. מגיל 8-7 עד גיל 13-12, ומגיל 13-12 ומעלה. באלה הראשונים היה עיקר הלימוד לפני הצהרים לימוד תלמודי 5--4 שעות אחה"צ היה לימוד נ"ך (נביאים אחרונים וכתובים) ובערב אחר תפלת ערבית בחורף, או לפנות ערב בקיץ, היה לימוד חומש עם רש"י לפי פרשת השבוע. נוסף למקצועות הנ"ל למדו (גם בחדר "ערבוביא') לימודים עונתיים: לפני חג-הסוכות מגילת קוהלת, לפני פורים מגילת אסתר, לפני פסח שיר-השירים והגדה של פסח, לפגי חג השבועות מגילת רות ואקדמות, ולפנל תשעה באב - מגילת איכה.
תלמידי בתי-הספר הכלליים ויתרו ברובם על לימוד התלמוד ורק מעטים, בעלי-כישרונות,
נשארו בערב בין 9-8 בחורף. בקיץ הסתפקו בשיעור בין השמשות, אחר צאת שאר התלמידים,
ועיקר הלימודים היה בימי החופש בבתי-סמר הכלליים.
"חדר גמרא" מהסוג השני, לא קיבל תלמידים הלומדים בבתי ספר כלליים. היו בו שתי מגמות
: מגמה תלמודית - בזה היה עיקר הלימוד ש"ס ופסוקים; ומגמה השכלתית, כלומר: "מלמדים"
משכילים היו מלמדים את תלמידיהם גם ש"ס ופוסקים, אך גם לימוד יסודי במקרא, בעיקר
בנביאים אחרונים, וכן לימוד דקדוק וכתיבת מכתבים בעברית ובז'ארגון. בחדרים מסוג זה,
בשתי המגמות גם יחד, היה מספר התלמידים מועט. בדרך כלל היו 7--8 תלמידים. החינוך
היה כאן אינדיבידואלי בהחלט. בין בעלי המגמה מסוג א' הצטיין בעיקר "יענה-מלמד"
(יעקב רויכער) ובין אלה מסוג ב' "פסי-מלמד" (פסח בילר), יהודי משכיל בעל דקדוק
ומתרגם כמה שירים מז'רגון לעברית.
בחדר דרדקי היה תפקיד חשוב לריש דוכנא, המכונה "בעלפיר". גם אלה היו משני סוגים :
בחדר "דרדקי" כולם שבתו בשבת, הרבי, העוזרים והתלמידים. לא כן בשאר ה"חדרים". באלה
היו התלמידים באים בשבת אחה"צ ל-2-3 שעות לחדר, משתובבים או משחקים בחוץ, ואחר
שהרבי קם משנתו היה מכניס את התלמידים לחור ומלמדם "ברכי נפשי" בחורף ופרקי-אבות
בקיץ, ובשבת חזון, היה הרבי קורא מעשה בקמצא ובר-קמצא ושאר אגדות החורבן, בשבת היו
גם בחינות התלמידים. בחורף לפני הצהרים ובקיץ לפנות ערב, היה בא הרבי אל בתי ההורים
(בכל שבת לבית אחד או שנים) או לקרובי התלמידים, בוחן את התלמיד ומקבל "כיבוד".
תלמידים גדולים היו מוותרים על נוכחות הרבי ונבחנים על ידי אבותיהם או קרוביהם.
בל"ג בעומר הלה הטיול הרשמי ב"חדרים" מכל הסוגים והמגמות. התלמידים היו מקבלים
תופינים שונים, בעיקר עוגות טבולות בדבש, "קראפפען", ויוצאים עם המלמדים בראש
למקומות אויר צח – ל"פידור", או ל"באשטעס" או למצודה. היו גם מלמדים, שהיו מכינים
דגל גדול, והטוב שבתלמידים היה נושא את הדגל והמנגנים צועדים בראש התהלוכה. והיו
מלמדים, שהוליכו את התלמידים לרחצה בנהר, ויש - לציין לשבחם שלא היה אף מקרה של
טביעה.
יש לציין גם את הצד השלילי שבחינוך הזה : העונשים. בכיתוב הנמוכות היה הרבי יושב
בראש השולחן ורצועתו, מקל החובלים (קאנטשלק), בידו, והיה מצליף לפעמים (זה היה תלוי
באופיו של המלמד ובתכונותיו של התלמיד). בחדר הדרדקי הייתה נהוגה גם ה"קונע" (בצורה
מסולפת מהקונע האמתית). היו חובשים על ראש הילד "החוטא" מצנפת מרופטת עם נוצות והיו
מעמידים אותו על השולחן ושמים אותו ללעג ולצחוק לנוכח שאר הילדים.
תלמידים עניים קבלו חינוך תורני על חשבון הציבור. בעלי הבתים היו משלמים לקופת
"תלמוד תורה", שבמשך שנים רבות עמד בראשו אברהמצי גינסבורג. התלמידים האלה למדו
בחדרים שונים והמלמד היה מקבל את שכרו מקופת תלמוד-תורה.
התלמידים, שהוריהם חפצו לתת להם חינוך כללי שיטתי, למדו בשני בתי-ספר:
בתי ספר ע"ש הברון הירש, שבו למדו רוב היהודים; זה היה בית-ספר עממי בן ארבע
כיתות. בדרך כלל היה זה בית-ספר טוב. הילדים למדו 6 שעות ביום: 4 – לפנה"צ ו-2
אחה"צ. העומס היה גדול, אבל הלימוד היה יסודי בשלוש שפות: פולנית, גרמנית
ואוקראינית. גם תורה למדו ומעט דקדוק, המורים למקצועות העבריים וללימוד דת היו
משכילים ש"הציצו ונפגעו": משה חיים טאובר ומרדכי קאנפר. החניכים, מקצתם עברו
לגימנסיות ומקצתם למסחר ולמלאכה. תלמידים עניים היו מקבלים מקופת "הקרן" גם בגדים,
בגדי קיץ וחורף, ובחורף גם ארוחה חמה. אלה שבחרו במלאכה נמסרו לידי בעלי-מלאכה,
שלימדו אותם מקצוע במשך שלוש שנים וקיבלו גם בגדי עבודה, אחדים נשלהו לגרמניה
לביה"ס החקלאי מיסודו של הברון הירש ולמדו חקלאות.
היה בית ספר כללי פולני אך בו
למדו תלמידים יהודים מעטים. בדרך כלל הודו רבים ממרינו בגימנסיות, שחניכי בית הספר
ע"ש הברון הירש היו מוכנים יותר מחניכי בית הספר הקתולי.
החדר לא היה השלב האחרון בלימוד ובתרבות ישראל. רבים המשיכו בלימודיהם, חלק ניכר
מהם ישבו בבתי המדרש ולמדו, בעיקר בבית המדרש הישן, אך רבים פנו למסחר ולמלאכה,
מלאו את החסר בשיעורים בתלמוד ובמדרשים בבתי-כנסיות בין "מנחה' ל"מעריב", ובייחוד
בשבתות ובחגים, מקצתם למדו בעצמם ומקצתם שמעו תורה מפי אחד הלמדנים. והיו גם חברות
ש"ס ופוסקים, בעיקר בבתי המדרש של המתנגדים, שעשו את מלאכתן לשמה, שלא על מנת לקבל
פרס.
בבוצ'אץ' היו מנהגים שונים, רובם כמנהגי שאר עיירות בגליציה, ומקצתם מיוחדים
לבוצ'אץ'. היו מנהגים ציבוריים כלליים, הקשורים במצוות ובמנהגים דתיים, וכן היו
מעשי שובבות ושעשועים.
שמש-העיר היה מכריז בערב שבת על כניסת-השבת בהכריזו : אין שול אריין ! (לבית-הכנסת
!), בכל בוקר עם שחר, היה עובר ברחובות העיר ומעיר את הישנים על ידי חבטות במקל,
שלוש חבטות בכל שער (ואם מת מישהו בלילה – שתי חבטות). בימי סליחות היה השמש מעיר
את התושבים בשעה שלוש לפנות בוקר על ידי הכרזה בקרל רם ובניגון: "קומו קומו, ישראל
.עם קדושים, קומו לעבודת הבורא".
וכן היה השמש מכריז ברחובות העיר על הלווית המת, בקריאה : "מת מצווה".
ימי סליחות, היו ימי תפילה ותחנונים, אבל גם ימי השתובבות לנוער, הבחורים היו
משכימים יחד עם הוריהם, או לפניהם, ובדרכם אל בית-הכנסת היו מספיקים לגשת אל הנהר
סטריפה, ולהציף עליו לוחות עץ שעליהם נרות דולקים, מראה הנהר היה אז מרהיב עין, אין
תמה, שהנוער ביקש לעצמו פורקן בדרך זו. מקומות שעשועים בדרך כלל לא היו רבים
בבוצ'אץ' ולא בערים אחרות. הנהר סטריפה שימש מקום שעשוע ובילוי : בקיץ רחיצה או שיט
בסירות, בחורף – החלקה על הקרה שכיסה את הנהר ברוב חדשי החורף, בקיץ היו אטרקציות
זמניות כגון : קרקס, ביבר, פאנורמה, שהיו נודדים ושוהים במשך כמה שבועות גם
בבוצ'אץ', לפעמים הופיע רץ מקצועי, שרץ בכיכר סביב בית המועצה או מרקד על חבל, בעל
גרמופון, או קוסם ועושה-להטים וכו'. גם התיאטרון היהודי של גימפל מלבוב, היה בא
לכמה שבועות בקיץ ועורך את בימתו באורווה על שפת הסטריפה.
לפני פסה היו הבחירים בני החסידים עוסקים בקלויז באפית מצה שמורה. העבודה הייתה
משעשעת, אך זה היה שעשוע רציני. לעומתם, היה הנוער השובב והבטלן עושה הכנות ל"שבת
הגדול".
החלק הפשוט של הנוער היה עורך תהלוכות בשבת הגדול. בראש התהלוכה הלך אהד נושא פוחלץ
(מכנסים ומעיל ממולאים קש) ואחדים מתופפים בשברי פכים וכו' וכולם שרים :
"הללו, הללו מן השמים
כל הפארכעס למצרים !..."
כשהגיעו לבית שאחד מיושביו היה מוכה שחין, עמדו מלכת ובמשך רגעים אחדים השמיעו את
"שירם",
מנהגים יפים היו ביחסים שבין אדם לחברו. בברית מילה היו שולחים סוכר, ריבה וכו'.
בבית-הכנסת, כשעלה חתן לתורה, היו הנשים מ"עזרת הנשים" זורקות בו
צימוקים, שקדים וסוכריות. בשמחת-תורה היו "קידושים" בבתי-כנסיות ובבתי-הגבאים, חתני
התורה וחתני בראשית.
טיפוסים שונים היו בבוצ'אץ' ואי אפשר למנות את כולם. אציין רק אחדים מהם, שהיו
מוזרים בהליכותיהם :
יענקל גרוספלד. יהודי משביל, היה שרוי תמיר במצב רוח טוב ומבודח. היה עני ואביון
ואיש לא ידע "ממה ירק זה חי" רוב שעות היום היה מבלה בחברת אברהמצי פישר (בעל חנות
לנעלים), שניהם יושבים ומשחקים בשח-מט ומתנצחים בסיפורי בדיחות, חדשים לבקרים.
בין ה"כלי זמר" הצטיין אלעזר הנכה (לאזר דער קאליקה) לא בכישרונו במוסיקה, הוא היה
מנגן במצלתיים, אלא בעליזותו ובשיריו באידיש, בהזדמנויות שונות, ובייחוד בימים
שלפני ההתייצבות לצבא, שבהם היו "מענים את עצמם" ה"פלאגערס", כדי להיפסל לצבא.
אייזיק וואלף יורמן היה בעל מלאכות אחדות, אך בו לא נתקיימה המימרא "רבות המלאכות
ומעטות הברכות". אדרבא, הוא היה איש אמיד ובעל בית. בכל ימות השנה עסק במלאכת
המסרקות, בסוף הקיץ הכין שופרות ובכל ימות השנה היו לו עוד שני מקצועות-לוואי :
ביום היה סוחר סמרטוטים וגרוטאות, ובלילה - היה בדחן בחתונות, בחתונות הופיע בשני
פרצופים : איש רציני בהליכותיו לפני החופה ובזמן שהוא פונה בחרוזיו אל החתן או אל
הכלה ומעורר את הנשים ליללות ולבכיות, ובפרט כשנזדמן לו צד אחד יתום; אך היה מתלוצץ
ומבדח לאחר סעודת הערב ומכריז על מתנות מצד אורחי החתן ומצד אורחי הכלה, הנקראות
"דרשה געשענק". בחתונות של אמידים היו מוסיפים לו האורחים תוספת על שכרו ואז היה מצטט בעברית ובתרגום באידיש מזמורים שונים, במו "איש חסיד היה" ועוד.
לבסוף ייזכר לטוב, עושה-חומץ (עסיגמאכער) ישיש, שהיה מרבה בשבת אל סוסתו בלשון
הקודש, בשעה שהיה מוביל אותה לבאר לשתות, היה מזרזה ומעודרה במלים "הולך למים".
ובמוצאי פורים כיון שרבים היו שותים בסעודת פורים "עד דלא ידע" ושוכחים להתפלל
ערבית, היה עובר ברחובות העיר ומכריז : אל- תשכחו להתפלל תפילת ערבית!
ד"ר דוד פוהורילה
